הבלוג של חופש מאוכל - אופירה שאול

סרטון ראשון בסדרה: "האם את אובססיבית לגבי המשקל שלך?"

2012-01-25T21:45:00.007+02:00

אני מזמינה אותך להחשף לתכנים חדשים ומעניינים שהכנתי עבורך, על ידי צפייה בסדרת סרטונים איכותית, בהם אני נוגעת בנושאים הכי פופולרים שיש - בנושא האוכל, אכילת-יתר, עודף משקל והמראה.

אני מאמינה שאלה הנושאים שמעסיקים הרבה מאד אנשים ונשים כיום, ואני בטוחה שתפיקי מסדרת סרטונים אלה ערך רב.

אז הנה הסרטון הראשון בסדרה:

"האם את אובססיבית לגבי המשקל שלך?"

אשמח אם תכתבי לי תגובה ואת דעתך על הסרטון כאן למטה ו/או בפייסבוק.

אם את רוצה לדעת יותר על נושא הסרטון ועל הדרך להשתחרר מדיאטות ומאכילת יתר, ולהיות חופשיה מהמאבק במשקל, את מוזמנת לסדנה חד-פעמית להכרות עם שיטת "חופש מאוכל" - הקישור הזה יוביל אותך לשם.

אפשר גם ליצור איתנו קשר בטלפון 04-6399630, או במייל info@freedomfromfood.co.il

שלך,

אופירה

האם הסופגניה מאיימת עליך?

2011-11-17T18:42:00.000+02:00

קראתי בפייסבוק של מיכל:

"אני מתה מפחד מהפגישה איתה. איך אגיב כשאראה אותה?

האם אצליח להתעלם ממנה? האם אצליח לא להתנפל עליה בתאווה?

האם אצליח להעמיד פנים שאינני חושקת בה?

או, אני נושמת לרווחה.

היא עדיין לא הגיעה לסופר. הסופגניה".

האם גם עלייך הסופגניה "מאיימת"?

חג החנוכה בפתח ואיתו, איך לא, הסופגניות האהובות..

כל שנה בתקופה זו אני נזכרת בחוויה מחוננת שהיתה לי עם סופגניה.. לפני כ- 10 שנים, ואני רוצה לספר לך עליה בווידאו קצר.

את מוזמנת - ביום שישי 25.11.11 תתקיים סדנת חשיפה ל"חופש מאוכל" בת"א, בשעות 9-12.30 *אחרונה עד האביב*.

אם את מעוניינת להכיר מקרוב "ולטעום" מהתכנים והרעיונות של "חופש מאוכל" את מוזמנת להקליק לפרטים והרשמה בקישור זה.

http://www.freedomfromfood.co.il/index2.php?id=77#codeword

לפרטים והרשמה לסדנת חשיפה

ותהני מהסופגניות שיגיעו בקרוב.

חג שמח וטעים שיהיה לנו,

שלך,

אופירה

להחליט או לא להחליט, זאת השאלה..

2011-10-30T14:13:00.000+02:00

30.10.11

הגורם האחד המאד חשוב כדי להצליח בחיים זו ההֶחְלֵטִיּוּת שלך.

נכון, זהו לא הגורם היחיד, אבל זהו גורם הכרחי!

והמפגש עם גורם זה הינו יום-יומי.. אפילו שעה-שעה, רגע רגע..

ההגדרה המילונית שמצאתי למושג הֶחְלֵטִיּוּת:

יכולת להחליט, פסקנות, תַּקִּיפוּת, נֶחְרָצוּת, יכולת הכרעה, כֹּשֶׁר הַפְרָדָה, הַגְדָּרָה. באנגלית: resolution, determination, decisiveness.

שאלת עצמך פעם: "איך מחליטים?", "איך יודעים מה הדבר הנכון להחליט?" הרי אין לנו "ספר הוראות" לגבי "פעולת ההחלטה", ועדיין אנו עושים החלטות כל הזמן.

אז על מה מבוססת ההֶחְלֵטִיּוּת שלך?

ההחלטה לגבי צעד משמעותי וחשוב כרוכה ותלויה אולי בתחושת בטן.. בהרגשה.. בחשיבה.. בחשיבה + הרגשה - אולי זה מה שנקרא "הגיון"..

אך למרות זאת, בוודאי כבר פגשת מצבים בהם ההחלטה שעשית לא היתה הדבר הנכון או המתאים לאותו מצב או דבר.

זהו נושא שהעסיק אותי רבות לעיתים קרובות: "מה להחליט?".

טוב, זה כמובן גם עניין של אימון.. אך מה שהקל עלי בלעשות החלטות זה כשהבנתי, שלמרות שאני רוצה לעשות את ההחלטה הנכונה, אני לא באמת יודעת מהי "ההחלטה הנכונה". ושיותר חשוב הוא העיקר להחליט משהו מאשר להמשיך להתלבט.

יש ימים שכושר המיקוד ויכולת ההחלטה שלנו גבוהים וחדים יותר. מנסיוני, זה גם מה שמאפשר כושר פעולה גבוה ויעיל במיוחד. וזה גם מאד מספק!

אבל יהיו הימים הללו, בהם את מתעוררת וההֶחְלֵטִיּוּת שלך פשוט לא בנמצא, נעלמה.

יש ציטוט שקראתי ומאד אהבתי, של :George Lorimer

"You've got to get up every morning with determination if you're going to go to bed

with satisfaction."

ובתרגום חופשי:

"חייבים לקום כל בוקר עם הֶחְלֵטִיּוּת אם רוצים ללכת לישון בלילה מסופקים."

זה כל כך יפה, כי זו האמת, והוא כל כך צודק – לא נוכל לחוות סיפוק אמיתי, אלא אם כן ניגש לכל משימה שלנו לאורך כל היום עם כושר מיקוד גבוה והֶחְלֵטִיּוּת גדולה.

מבלי לדעת מראש מהי "ההחלטה הנכונה"..

מנסיוני, זה מאפשר גם כושר פעולה גבוה ויעיל במיוחד. וזה מאד מספק!

לכן, ככל שנתנהל יותר עם הֶחְלֵטִיּוּת -

הסִפּוּק ושְׂבִיעוּת הרָצוֹן כבר יבואו בעקבותיה!

ואיפה שיש סִפּוּק ושְׂבִיעוּת רָצוֹן יש תחושה של אושר, התרוממות רוח, או איך שנרצה לקרוא לזה..

גם בהקשר לאכילה ולמשקל, מה שרובנו רוצים כל כך זה להרגיש סִפּוּק.. להרגיש שובע.. ולהיות שְׂבעי רָצוֹן...

לכן אני מזמינה אותך להחליט (או ללמוד איך) לפעול בהֶחְלֵטִיּוּת.

אז.. שנחליט לפעול בהֶחְלֵטִיּוּת?

אשמח לקרוא את תגובותייך כאן למטה, או בפייסבוק – איך את ואתה מתמודדים עם נושא ה"להחליט ולעשות" לשביעות רצונך.

שבוע מצויין לכולנו,

שלך,

אופירה

ביום שישי 11.11.11 תתקיים סדנת חשיפה ל"חופש מאוכל" בשעות 9-12.30. אם את מעוניינת להכיר מקרוב את התכנים והרעיונות של "חופש מאוכל" את מוזמנת להקליק כאן.

לפרטים והרשמה לסדנת חשיפה בקישור זה

כשהשנה היוצאת מפנה מקומה לשנה החדשה

2011-09-26T00:49:00.002+03:00

26.9.11

השנה החדשה בפתח, ויש תחושה באוויר, עם הגשם שירד, שהשנה היוצאת ממש מפנה ומנקה מקומה לחדשה, בלי לריב, בלי להיעלב, פשוט אומרת לשנה החדשה "קחי".

כן הסתיו בפתח, ואותי הסתיו, ובכלל מזג האויר, ממש מרגש! בעיקר על כל השינויים והתנודות שחלים בו כל הזמן ומכריחים אותנו "להסתגל"... או "לסבול"... בדיוק כמו בחיים!

הרעיון ב"להסתגל לתנודות מזג האוויר" מיד מחבר אותי להקבלה של מה שקורה לנו בחיים: להסתגלות היומ-יומית שלנו "למה שיש", "למה שקורה" – אם זה לשביעות רצוננו ואם זה לא מה שהיינו רוצים שיקרה.

"לסבול ממזג האוויר" מתחבר אצלי לחוסר שביעות הרצון שיש לנו, חדשות לבקרים, ממצבים שונים בהם אנו נפגשים, למורת רוחינו, וסובלים מהמצב ומהעובדה שזה "ככה" ברגע זה.

זה גם נכון לתלות שיכולה להיות לנו מ"טמפרטורת החדר" – כשחם מדי בגלל חימום יתר, כשקר מדי בגלל קירור יתר, וכו'.

למען גילוי נאות, אני מודה שלא תמיד כך התייחסתי לנושא זה.

שנים רבות "סבלתי" ממזג האוויר - בעבר הרחוק מהחורף הגשום והקר, ובשנים האחרונות מהקייץ החם והלח. מתוך כך "נתתי" בעצם למזג האוויר להשפיע על חיי. הייתי תלוייה בו, או יותר נכון מצב הרוח שלי היה תלוי בו "איך ארגיש היום".

אני עדיין לא אוהבת את חום הקייץ שלנו למשל (את החורף דוקא כן), או כשקר מדי בחדר בגלל מיזוג-יתר לטעמי, אבל מתוך גישה של מודעות, סקרנות והתעניינות בנושא אני הרבה פחות סובלת היום, ואפילו מתרגשת ממזג האוויר ותנודותיו, ומהשינוי שאני עצמי מחוללת דרך אופן התגובה שלי.

זוהי הגישה המובילה בכל תהליך של צמיחה, שינוי וטרנספורמציה. זוהי הגישה עליה מושתת שיטת "חופש מאוכל" וזוהי הסיבה העיקרית מדוע אני מלמדת אותה. כדי ללמוד על החיים!

אז, אני מאחלת לכולכם שתתענגו על מה שממש מוצא חן בעינכם או הצליח לכם, ושתלמדו להסתגל לכל מה שקורה לכם וסביבכם שאינו לטעמכם, ושתלמדו להפיק את הטוב גם ממצבים שהם ממש מכעיסים, כואבים ולא צודקים. זאת הגדולה שלנו בעיניי.

אני מזמינה אותך להיכנס לשנה החדשה -

עם גישה וכוונה –

לצמיחה, לשינוי, לטרנספורמציה...

ללמוד על החיים!

להתענג על מה שיש!

לפרגן על מה שהצליח לך!

להפיק את הטוב מכל מצב!

שנה טובה ומצמיחה,

שלך,

אופירה

לגלות את ההבדלים..

2011-08-06T17:26:00.013+03:00

כולם רוצים להיות רזים, יפים, בריאים..

כולם רוצים להיות אנרגתיים יותר - להראות ולהרגיש צעירים ויפים יותר..

אז למה, אם כן, כל כך הרבה אנשים בעולם סובלים מאכילת-יתר, מהשמנה חוזרת, מדימוי גוף ודימוי עצמי נמוך, או אפילו מצב בריאותי מתדרדר והולך?

יתכן שזה בגלל שהם לא מוכנים לעשות את מה שדרוש..

אבל יתכן, שהם פשוט לא יודעים איך, או שהם מנסים שוב ושוב את מה שכבר ניסו ללא הצלחה בעבר..

האם גם אתם מרגישים שאתם פשוט לא יודעים איך? שאתם לא מצליחים לשלוט בגוף שלכם, באכילה שלכם או במשקל שלכם?

אולי חלקכם עונים לשאלה זו בלהט "כן". אולי חלקכם חושבים שלא, "לא זאת הבעיה", אז מהי האמת?

האמת היא שבפרוש יש לנו השפעה ויכולת לשלוט על האכילה ועל המשקל שלנו, כמו גם להשפיע על המציאות שאנו חיים בה. אנו עושים זאת בכל יום ובכל רגע ורגע.

כל דבר שקורה לנו מושפע ממה שאנו חושבים, מרגישים ועושים.

העניין הוא שרוב האנשים, חיים מבלי להיות מודעים ליכולת העצומה שלהם להשפיע על המציאות שלהם. לכן הם ממשיכים עם הדיאטות שמבטיחות פתרון זמני בלבד למשקל העודף. הם חיים על "טייס אוטומטי" ועל פי מה שידוע ומוכר. כך גם אני חייתי שנים רבות..

לכן חשבתי שיעניין אתכם לגלות את ההבדלים..

ההבדלים הידועים, או אלה שלא מובנים מאליהם, בין שיטת "חופש מאוכל" לדיאטות הרזיה.

והנה הם לפניכם -

טבלת השוואה בין הנחות יסוד ועקרונות חופש מאוכל לבין אלה של דיאטות להרזיה

דיאטה להרזיה	שיטת חופש מאוכל
האוכל והאכילה המופרזת הם מקור הבעיה ובה מתמקדים. לכן הפתרון הוא זמני!	האוכל לא יצר את הבעיה ולכן גם אינו הפתרון לה. בעיית המשקל וההתעסקות-יתר המתמדת באוכל ובמשקל הם רק סימפטום למה שקורה לנו בחיים ולא הבעיה עצמה. בחופש מאוכל התהליך הוא איתור והתייחסות לסיבות האמיתיות להשמנה ולאכילה הרגשית, יחד עם זיהוי ושינוי האמונות ואופן החשיבה שיוצרות את הדפוסים וההתנהגות המכשילים – רק כך נוכל לעשות שינוי לתמיד!
החשיבה הרווחת היא שצריך להיות בדיאטה לכל החיים. לכן צריך להיות במסגרת לכל החיים - כל עוד רוצים לשמור על משקל יציב ואכילה מבוקרת.	חופש מאוכל מעודדת עצמאות מתפתחת. בשלב הראשון לומדים את העקרונות ומתחילים לתרגל אותם. בד בבד התהליך במסגרת מאפשר לרכוש מחדש את היכולת להישען על עצמך ועל הכוחות הפנימיים שלך תוך כדי פיתוח מודעות פנימית. לכן זה תהליך קצר יחסית ל"דיאטה לכל החיים".
אכילה לפי דיאטה להרזיה אינה טבעית, והיא מנוגדת לטבע האנושי. הדפוס והפחד מהאכילה הרגשית גורמים לנו להתעלם מהמנגנון הטבעי של רעב ושובע, ומונעים את ההקשבה הטבעית לגוף והתייחסות מכובדת אליו. מכאן גם נובע חוסר ההקשבה והכבוד לצרכי הנפש.	בחופש מאוכל אנחנו מוצאים מחדש את המנגנון האבוד, זה שמאפשר ומחזיר אותנו לדרך האכילה הטבעית איתה נולדנו. תהליך השחרור מדפוס האכילה הרגשית מאפשר לאכול מהכול, תוך הקשבה לגוף ולצרכיו, ומכאן קל יותר להתמקד ולהיות בהקשבה לנפש ולצרכיה.
המטרה והתוצאות נמדדות רק בפן הפיזי, בהרזיה ובכל מה שמשרת מטרה זו. ההתייחסות לאדם וצרכיו הינה מועטה, אם בכלל, וללא שינוי מבפנים זה לא מחזיק מעמד. או מצריך "לשמור" לתמיד = מאבק.	המטרה הראשונית היא לרזות והיא לגיטימית. רק שלמען הצלחה אמיתית ההסתכלות היא הוליסטית על האדם כמכלול. לכן הדרך ובחינת התוצאות נמדדות גם בהתיידדות עם הגוף ואם צרכיו, כמו גם התייחסות ידידותית לאוכל. תוצאת הלוואי היא משקל אידיאלי-יציב, בו נשארים באופן טבעי, ללא מאמץ.
השינוי הוא מהיר אך קצר מועד.	השינוי הצפוי הינו תהליכי, בקצב המתאים להסתגלות ולמידה של כל אדם, ולכן נשמר לתמיד.
הליווי והתמיכה תלוי בסוג הדיאטה שבוחרים לעשות, אך בדרך כלל מלווה בשקילה ושיפוט ההתקדמות בהתאם, מה שמנציח את הביקורת העצמית והרגשת הכשלון – תוך כדי, או "כשנשברים" או מפסיקים.	המסגרת מאפשרת ומעניקה סביבה תומכת ומעצימה לתהליך מופלא. וזאת על ידי עצם "ההשרייה" בחומרים שלומדים את אותה "שפה", שמתקשרים באופן שוטף ויומ-יומי, וליווי אישי שמאפשר להתקדם בקצב אישי. וכל זאת באווירה של חמלה והעצמה לעומת ביקורת אכזרית שמלבה את האכזבה מעצמך.
התוצאה היא הרזיה ודפוסי אכילה "שומרים" בלבד. דפוסים של הימנעות מאומצת, עיסוק בלתי פוסק באוכל "מותר" ו"אסור" ובביקורת עצמית על מנת לשמר את ההישג.	התוצאה הצפויה: שיחרור וחופש מההתעסקות במשקל, שחרור וגמילה מהפרעות אכילה, שחרור מהמאבק והביקורת על מראה הגוף ודפוסי התנהגות מכשילים, תוך מודעות וצמיחה אישית. מתוך כך אנשים מגיעים למשקלם האידיאלי ושומרים עליו לאורך זמן, באופן טבעי לחלוטין, וישנה אכן חוויה אמיתית של חופש מהמאבק במשקל. בו בזמן תהליך זה הם יוצרים לעצמם בהירות בתחומי החיים השונים, ותוצאות יוצאות דופן, הבאות לידי ביטוי בחיי היום יום שלהם.

מאד ריגש אותי מה שכתבה לי בוגרת שהגיעה לחופש מאוכל שלה אחרי הדיאטות:

יש לי שקט מלא מהתעסקות באוכל, באכילה, במשקל, במראה שלי. ביטחון שאני ניראית במיטבי, רוגע לגבי כל דבר שאני אוכלת, וגיזרה שמשמחת אותי.
שתדעי ששינית את חיי.... :)

שההתמודדות שלי עם השמנה / הרזיה של ילדי היום בריאה יותר והתוצאות ניכרות בשטח, שאני יודעת שאני נותנת להם כלים לחיים וחוסכת מהם שנים של עליות ומורדות.

לבסוף, ברצוני ליידע אותך..

אם את מתעניינת ב"חופש מאוכל", או אפילו רק חושבת על זה -

לפרטים והרשמה לסדנת חשיפה בזכרון יעקב או בת"א בקישור זה

בברכת קייץ נעים, עם השגים משביעים,

שלכם,

אופירה

הריון ו"חופש מאוכל" - שילוב מנצח

2011-07-09T23:34:00.002+03:00

לשאלתי "מתי התחילה בעית המשקל שלך?" חוזרת התשובה מנשים רבות - "מאז ההריון הראשון (או השני, או השלישי)..", או שאז זה פשוט החמיר.

וגם אם ההשמנה ומסע הדיאטות החלו הרבה יותר מוקדם, אולי אפילו בנערות או אפילו קודם, אין ספק שההריון שהינו מאורע מיוחד במינו שפנים רבות לו, תורם לא מעט גם לנושא הכאוב של השמנה מופרזת והקושי לרזות אחריו, לצד השמחה וההתחדשות שהוא מביא איתו כמובן.

אני זוכרת שלאורך כל שנות הצעירות שלי, יחד עם הסבל מאכילת יתר ויו-יו במשקל, נוכח גם הפחד, עם ידיעה ברורה, שיום אחד כשאהיה בהריון, אז תגיע ההשמנה שממנה כבר אין דרך חזרה.

אולי בגלל הידיעה (האמונה) הזאת והפחד החבוי הזה בתוכי, בער לי לפתור את בעיית האכילה והמשקל שלי בהקדם האפשרי.

בסופו של דבר ההריון הראשון שלי קרה אחרי שכבר יצאתי לחופש ונהניתי מ"חופש מאוכל" ומחוויה מיוחדת במינה, ועם הקלה גדולה.

לכן, כשמישהי עושה את תהליך "חופש מאוכל" תוך כדי תקופת ההריון שלה אני מאד מאד שמחה בשבילה, כי אני יודעת, שמחכה לה חוויה מפתיעה ויוצאת דופן, בעיקר אם זה לא הריון ראשון בשבילה – כי אז תהיה לה בוודאות חוויה שונה בתכלית מהריונות קודמים, לצד ההקלה במשקל.

ועוד בנושא, הנה כאן לפניכם מטה 2 הפוסטים של יפעת אחד אחרי השני, שחוזרת לכתוב לנו מחוויותיה בדרך ל"חופש מאוכל" שלה, והפעם.. בתקופת ההריון.

שלכם,
אופירה

6.6.11

כמה דברים קרו מאז הפעם האחרונה שכתבתי... והינה, אני מתחילה את השבוע ה-31 להריוני השני. היריון זה התחלתי במשקל הנמוך בכ-6 ק"ג לפחות מהריוני הקודם. תחילת ההיריון לוותה בהרבה צינונים ובחילות וירידה במשקל. זו גם הייתה חוויה חדשה. לא יכולתי לאכול. לא יכולתי לחשוב על זה אפילו. אבל הרגשתי רע מאוד.

עברו להם השבועות והבחילות חלפו, המערכת החיסונית התחזקה והתיאבון חזר אלי. התחלתי עולה במשקל. בתחילה לאט לאט, ואז מהר מהר... לפני כשבוע מצאתי את עצמי עם 12 ק"ג עליה מאז תחילת ההיריון, ואני רק מתחילה את החודש השמיני. לא נבהלתי כי יש לי את הביטחון מההיריון הראשון שהק"ג הללו "יעופו" לאחר הלידה. אם לאט ואם מהר – יש לי את הביטחון שהם לא יישארו איתי.

...ואז הייתה לי פגישה עם הפיזיותרפיסטית שלי. הפיזיותרפיסטית הוסיפה לי מידע ששינה את הגישה שלי. היא סיפרה לי שלא כדאי לעלות הרבה במשקל לא בגלל שקשה לרדת. גם היא, כך סיפרה לי, עלתה בהיריון מעל 20 ק"ג ואז חזרה לרזונה הטבעי. הבעיה, כך אמרה לי, שעודף המשקל מקשה על הלידה. הפחמימות העודפות צוברות עודפיי נוזלים והופכות את הרקמות לרוויות ולא גמישות.

חזרתי הביתה מהורהרת. ידעתי שאני לא אוכלת לפי "חופש מאוכל". ידעתי שאני מפצה את עצמי, שאני מחפשת כל הזמן להשביע את הרעב בצורה הכי קלה שאפשר – ופחמימות היו בשבילי התשובה. פיתה, סנדוויץ', תפוחי אדמה. התזונה שלי הורכבה לא ממה שהגוף שלי צריך, אלא ממה שהכי קל ומהיר לי להכין ולצרוך והכי טעים לי. פתאום נפל לי האסימון – אני לא רוצה "לסתום" את הרעב. אני רוצה לספק לגוף את מה שהוא צריך. אין לי כל כוונה להכביד על הגוף שלי, שמשרת אותי ואת העובר בצורה כה נפלאה. אין לי כל כוונה להפוך את תהליך הלידה (שאני כה מפחדת ממנו) לקשה יותר ממה שצריך.

התחלתי לחפש בארונות, לחטט במגירות, להסתכל במתכונים ואפילו בלי להחליט, להוריד משמעותית את כמות הפחמימות הריקות שאני צורכת.

זה לא שאני נגד פחמימות באופן עקרוני. אבל פתאום הבנתי שאני משתמשת בהן בצורה שאני לא מאמינה בה. אני לא מאמינה שזו הצורה בה צריך לאכול. אני מאמינה שאני צריכה להזין את הגוף שלי. לתת לו את הכי טוב שיש. ואני מאמינה שסנדויץ' ופיתה הם לא הכי טוב עבורו. בוודאי שלא בתקופה הזו.

הפגישה עם הפיזיותרפיסטית הייתה ביום שני. לפני שבוע בדיוק. היום עליתי על המשקל. אני רגילה שכל פעם שאני עולה על המשקל – אני רואה עליה. כל פעם ופעם. ועכשיו? ירידה. ממש ירידה. של כמעט קילו שלם.

ואני חושבת – זהו קילו של מים. קילו של מים שנאגרו ברקמות והעמיסו עליהן. ועכשיו – הופרשו מהגוף והרקמות קלות יותר, גמישות יותר.

אני לא עושה דיאטה. אני לא "מפסיקה עם הלחם". אני לא מאמינה בקיצוניות והימנעות. אחד הדברים שלמדתי בחופש מאוכל הוא שאם אני אוסרת על עצמי משהו – אני רק רוצה אותו יותר. אבל אני מודעת לבחירות שלי. אני מודעת לכך שיש מאכלים שכרגע פחות טובים לי ומהם אני מפחיתה. והתוצאות (המהירות, הו, כמה מהירות...) מדברות בעד עצמן.

מאחלת לכולנו אכילה שפויה ונבונה והרבה הקשבה לגוף,

שלכן

יפעת.

7.7.11

רעב רגשי והרצון להיות "שם"

"מה זה הרעב הזה?" אני שואלת את עצמי בקול. "למה ("for what" and not "why") אני רעבה באמת, לעזאזל?"

וכמו תמיד, ברגע ששואלים את השאלה הנכונה, התשובה כל כך ברורה...

אני יושבת בסלון ביתי, שבוע 35 או 36 (מי יודע...) להריוני השני. רק השבוע קלטתי פתאום שאם אני רוצה ללדת הפעם בצורה מעצימה וטובה, כדאי שאתחיל להתכונן. קניתי ספרים על לידה פעילה, נפגשתי עם מיילדת, דולה ופיזיותרפיסטית, וכל גופי ונפשי רק רוצים להתכונן עכשיו ללידה. לתרגל נשימות, תנועתיות, מסרים מחזקים ומעצימים. לקרוא את הספרים, להפנים.

ובמקום זה, אני יושבת בסלון, על בירכיי מונח המחשב הנייד, ואני מנסה לסכם שנה של חונכות בשביל עבודה שעלי להגיש עד יום ראשון הקרוב.

"אני רוצה להיות שם", אבל "אני כאן" ואני, כמו תמיד, מסרבת להיות כאן. מתה לברוח. ואיזה רעב שזה פוער בי, איזה רעב...

ומה שמדהים זה ההבדל.

שלשום הקדשתי את היום שלי (עד לקיחת הקטן מהגן...) לקריאה לקראת הלידה. איזה הבדל. הייתי שם כל כולי, ולא היה לי כמעט תיאבון. לא חסר לי כלום, כי התמלאתי במה שבאמת חשקתי בו. הרגשתי שאני עושה את העבודה הנכונה והמתאימה.

אבל זה לא תמיד יכול להיות ככה. והזמן עכשיו דוחק. אני צריכה לסיים את העבודה הזו. ובמקום זה אני משתוקקת למשהו אחר. מתנגדת למה שעכשיו, ומשתוקקת למה שאיני יכולה כרגע...

למה אתם משתוקקים עכשיו, מה מונע מכם להיות כרגע "כאן"? יתכן מאוד שאם רק תנסחו זאת במלים, תגלו איך הרעב מתחיל להתפוגג...

שלכם, יפעת.

---

הנה קטע מקסים מרחוב סומסום על "כאן" ו"שם" http://www.youtube.com/watch?v=Sm8QpI-A5fE

מפניני הקטע - "אבל רציתי להיות "שם", אני לא רוצה להיות "כאן"....אני רוצה להיות "שם", אף פעם אני לא אהיה "שם"...

אם זה לא שבור לא צריך לתקן..

2011-06-09T10:51:00.000+03:00

9.6.11

לא פעם מתקשרים אלי אנשים שחושבים שהם כבר חופשיים בנושא המשקל והאוכל שלהם, והם מתארים לי -

איך הם אוכלים: בריא, מה שהם אוהבים, לפי תוכנית תזונה מסויימת מנתורופתית..

מה המשקל שלהם: ירדו במשקל, שומרים על משקל יציב, נראים בסדר, בתהליך..

ונראה שהכל בסדר, אם כן, אבל אני בכל זאת שואלת אותם כדי לברר:

- "ואת מרוצה מהגוף שלך?" והתשובה היא בדרך כלל "לא"..

- "ואת מרוצה מהאכילה שלך?" והתשובה יכולה להיות "כן ולא", או "אני אוכלת בריא אבל קשה לי לוותר על.. עוגות, ממתק פה ושם..", "אני אוכלת בריא, אבל אני פוחדת מהרגע ששוב אתנפל על אוכל כמו פעם".

ומה שאני שומעת מהם, זה שהמצב הנוכחי הוא די טוב / נסבל / יותר טוב מקודם, אבל אין להם את הבטחון, או שהם לא יכולים לסמוך על כך שהמצב לא יתדרדר שוב ולא יחזור להיות כמו שהיה – יתדרדר לאכילה ללא שליטה או להשמנה חוזרת.

וזה מזכיר לי אימרה ידועה שאני אוהבת ששמעתי אותה לראשונה כשהייתי בארצות הברית:

"if it ain't broke, don't fix it", ובתרגום חופשי: "אם זה לא שבור לא צריך לתקן".

וזה כל כך נכון -

כי אם המצב פתור הוא פתור, לא צריך להתעסק בו או לטפל בו יותר!

אז למה אנחנו ממשיכים להתעסק בנושא המשקל, הגוף, האכילה שלנו, גם אם הגענו "למקום די טוב"?

התשובה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה, היא שהמצב עדיין לא פתור, גם אם הוא נסבל.

אני מאמינה שמה שכל אדם משתוקק אליו יותר מכל, זה להגיע למצב הרצוי לו ולהרגיש בטחון, להרגיש שלוות נפש לגביו.

במילים אחרות, כולנו רוצים להיות מרוצים – וש"זה" יהיה כמו שאנחנו רוצים.

אני מאמינה שכך זה גם בנושא המשקל והאכילה - מה שעומד מנגד לעיני רוב האנשים זה איך ניתן לרזות, ואיך ניתן לאכול אוכל בריא, ורצוי בצורה שפויה.

ורוב האנשים רגילים למדוד את הצלחתם בנושא על ידי המאזניים – כמה הם שוקלים, ועל ידי המראה והבגדים – מה מידת הבגדים שלהם.

אך האם אז הם מרוצים?

כי גם אם הגעתי למשקל טוב בשבילי אך אינני מרוצה – אני לא בחופש!

אנשים פחות משקיעים בלברר איך הם יכולים להגיע למצב הרצוי ולהיות מרוצים בו, להרגיש בטחון ושלוות נפש לגביו.

כלומר, איך להגיע לכך שהנושא פתור, כי אם הנושא באמת פתור (לא שבור) לא צריך לתקן אותו או לטפל בו יותר!

ולזה בדיוק אני מתכוונת כשאני מדברת על "להיות מרוצים ולהרגיש בטחון ושלוות נפש" לגבי הנושא. זה גם להיות בחופש מבחינתי.

אז נכון, לא מדברים הרבה בחברה שלנו על שלוות נפש. ובטח לא רואים בשלוות נפש מטרה בפני עצמה.

אם הייתי שואלת אנשים מה זה "שלוות נפש" עבורם הם בטח היו אומרים משהו כמו "זה נוח, כיף, רגע נטול מתח". אולי הם היו אומרים "זה שנת לילה טובה. הפוגה, חופשה טובה".

אבל זה יותר מזה, הרבה יותר.

שלוות נפש אצלי מתחברת עם שביעות רצון, להיות מרוצה ממה שיש כרגע.

זהו מצב מנטאלי של הכרה שקטה, מן תחושה של מודעות או התבוננות חסרת מאמץ, שבעיקר לא מופרעת כל שניה על ידי מחשבות או ביקורת, והתחשבנות של מה כואב יותר או מה יתן לי יותר עונג.

זהו המרכיב החשוב ביותר, שבנוכחותו ניתן להגיע לכל מה שאת רוצה ומשתוקקת אליו מבלי להשקיע אנרגיות עצומות ומיותרות ומאבק תמידי.

הגישה האוטומטית שלנו היא ללכת קדימה על פי מה ששמענו או עשינו בעבר. במקרה שלנו זה על פי "האם אני מספיק רזה כבר" ו"האם אני אוכלת אוכל מספיק בריא", וכן, היא מתבססת על מוסכמות החברה אליה אני שייכת, או רוצה להיות שייכת.

אך בואי נשקול עוד אפשרות: להיות מרוצה!

ואם יש מה לשנות אז בהחלט כן לפעול כדי להגיע למקום שאת מרוצה ובטוחה בו.

אך בראש וראשונה חשוב לפעול כדי להגיע למקום שאת יכולה לסמוך על כך שתשארי במקום הרצוי לך.

ואז כמובן תמשיכי ללמוד ולהתפתח, כדי להגיע כל פעם לנקודה הבאה שלך בדרך ולהיות מרוצה ממנה.

כך גם לא תצטרכי להמשיך להאבק ולעשות שוב ושוב מה שצריך כדי לרזות, כי גם בדרך למשקל הרצוי לך תהיי מרוצה – ואני מאמינה, שרק כך תוכלי גם להשאר במשקל ובגוף שנוח לך בבטחון ובשלווה.

מה שחשוב הוא, שאת הראשונה שתהיי מרוצה ממי שאת וממה שקורה איתך, עם גופך ובסביבתך.

אם מידת שלוות הנפש שלך, שביעות הרצון שלך ממה שכבר יש לך, והבטחון שלך בהם יהיו המדד להצלחתך - אזי גם משקלך ומידת גופך יתייצבו באופן טבעי ותוכלי להנות מגופך, מהאכילה שלך ומחיים שמספקים אותך.

חשבי על תחום אחר או על תקופה בחייך בהם היית או את כבר עכשיו שבעת רצון, איך זה מרגיש? האם זו לא ההרגשה הכי נפלאה שיש?

אני זוכרת את ההרגשה הזאת, הרגשת "המרוצות" שהיתה לי לגבי המשקל והאכילה שלי תוך כדי 20 השנים בהן סבלתי מהמשקל והאכילה שלי, אך לצערי הרגשה זו תמיד נמשכה רק לתקופות מסויימות וקצרות בלבד.

היום אני יודעת שזה אפשרי לשמר הרגשה זו, של בטחון ושלווה – גם בתחום של משקל יציב לתמיד ואכילה מתוך הקשבה, לפי צרכי הגוף, ולפי מה שטוב לו, בריא לו ומחזק אותו, כי אני סומכת על גופי "שיודע" תמיד יותר טוב ממני מה טוב ומה לא טוב לי, ואני בעיקר סומכת על עצמי שאפעל לטובתו.

אשמח מאד לקרוא את תגובתך.

ובהזדמנות זו אני רוצה להזמין אותך לשיחה בה תוכלי לשאול אותי כל שאלה שיש לך בנושאים:

שחרור או הפסקת האכילה הרגשית ואכילת היתר

איך לאכול מה שאוהבים ולהנות

איך מתחילים לרזות מהראש

איך משיגים משקל רצוי ויציב

חיזוק דימוי הגוף והדימוי העצמי

וכל נושא שעולה בדעתך

אני אענה בשיחה על כמה שאלות שאני יכולה ובחינם.

השיחה היא אינטרנטית, מול המחשב שלך בנוחות ביתך, והיא תתקיים ביום שני 20 ביוני בשעה 21.00.

אם יש לך מקרופון תוכלי גם לדבר איתי "בחי".

ההרשמה לשיחה מכאן: https://www1.gotomeeting.com/register/416080785

את השאלות אפשר כבר לשלוח למייל הפרטי שלי: Ofira@freedomfromfood.co.il

שלך,

אופירה

תנו לי רק לאכול "גלידה עם קצפת"...

2011-05-21T21:38:00.002+03:00

22.5.11

"התחלתי לאכול רק ממה שמתחשק לי וממה שאני אוהבת, ולא רק מה שצריך לאכול כי זה בריא – בעצם אני אוכלת את כל האוכל האסור שמנעתי מעצמי לאכול כל כך הרבה שנים, פתאום הוא מותר לי. הבולמוסים פחתו בצורה ניכרת, כבר יכולתי לשמור בארון קופסת עוגיות יותר מכמה ימים בלי לטרוף הכול חמש דקות אחרי שקניתי."

"הפסקתי להישקל. זה פשוט כבר לא מעניין אותי יותר. זה לא מדד בעיניי לשום דבר אצלי. זה הפסיק לנהל לי את החיים, את איך אני מרגישה היום ומה אני אעשה מחר. המשקל שלי אינו מעיד עליי ועל יכולותיי כהוא זה. המשקל הוא באמת רק כמה אני שוקלת ותו לא".

"לפני כחודשיים עשיתי דבר שלא עשיתי מעולם – מיינתי את כל הבגדים שלי בארון. ארזתי שלושה שקים גדולים במיוחד למסירה. היו שם בגדים יפיפיים שכבר שנים לא עלו עליי. החלטתי שאני משאירה רק את הבגדים במידה שלי היום. בעיניי המעשה מעיד לא רק על בגרות נפשית אלא גם על קבלה עצמית, וזה ה-דבר. כך אפשר להתקדם בחיים בקלות יותר למקום הרצוי לי.

בנוסף על כך, עברנו דירה לפני כחודש, ומצאתי את עצמי ממיינת בקלות רבה את החפצים הרבים שלנו. הייתי החלטית ובטוחה יותר לגבי מה כדאי שיישאר בבית ומה כדאי להעביר, זאת בהשוואה לאגירה הבלתי אפשרית ובמידה מסוימת מעייפת מאוד, שהייתה קודם לכן.

ההשלכות של המיונים האלה היו פינוי מקום גדול בארון ובנפש לדברים חדשים וטובים".

זהו חלק ממכתב שקיבלתי מאפרת, שעברה את תהליך "חופש מאוכל", וכשקראתי את מה שכתבה מיד חשבתי על כל האנשים במצב דומה שרגילים לחשוב, שכ"שאהיה רזה החיים שלי יהיו פי כמה יותר טובים", או "להיות רזה זו התשובה לחיים הטובים", וכד'.

רק שגם אם זה נכון במידה מסויימת, מחשבות מסוג זה מסוכנות, כי הן מזמנות את האשליה המתעתעת, שמחד, ממלאת את האנשים מרץ, נחישות ותקוה לפצוח בדיאטה, ומאידך גורמת להם תסכול ואף יאוש - כל פעם, שגם אם הם מגיעים למטרה שלהם, הם לא מצליחים להנות ממנה לאורך זמן.

ולמרות זאת זו תופעה שכיחה שרבים מאיתנו נופלים למלכודת שלה, והתוצאה היא היחס הביקורתי שלנו שמונע, לא פעם, מהצורך להראות ולהיות מושלמים.

לזה נוסף גם הצורך שלנו לעשות כל דבר באופן מושלם, או הצורך "להבין ומיד לבצע", באופן מושלם כמובן, ומכאן גם הצורך לראות תוצאות, ומיד.

הטריק הוא למקד את תשומת לבך, מההתחלה, בהצלחות שלך.

ככל שתמשיכי להצביע על הכישלונות שלך, ו"לארח" את הספקות שיש לך, כמו:

"על מי אני עובדת? לא הצלחתי עד היום, למה שאצליח הפעם?"
"אני כשלון, כל דבר שאני לוקחת על עצמי אני עוזבת אחרי זמן קצר"
"אני לא באמת יכולה להצליח, אני מכירה את עצמי כבר"

כך תחווי עוד ועוד ספקות. ובהתאמה, גם תאכלי יותר כדי לפצות את עצמך על האכזבה שלך מעצמך ומביצועך, על חוסר הסיפוק, ועל תחושת חוסר ההגשמה שלך.

לכן יהיה לך קל יותר לעשות את השינוי אם תקפידי

להימנע מלהמשיך לשפוט את עצמך כל-כך לחומרה
להיות חמלתית עם עצמך. כי סליחה מעצימה ומאפשרת התקדמות, בעוד שרגשות אשמה וביקורת משמינים. והם גם גורמים בעצמם לאכילת יתר.
לטפוח לעצמך על השכם על כל הישג, ולו הקטן ביותר! זה מה שיקדם אותך צעד נוסף לקראת ההרגל לראות עצמך בעיניים של הצלחה ולא של כישלון.
וגם לכתוב את הצלחותייך יום יום ב"פנקס ההצלחות" שלך, ולרשום בו לפחות 3 הצלחות כל יום! הצלחות בכל תחום, לא רק בתחום האכילה או המשקל.

הכתיבה בפנקס תעזור לך לעצור, לשים לב, ולזכור את ההצלחות שלך. אחרת, תהיי בטוחה, שתשומת הלב שלך תתמגנט באופן אוטומטי לכשלונות שלך – זוהי ברירת המחדל של רובנו!

ואם תחזרי למה שאפרת כתבה – בתחילת הפוסט כאן למעלה – תבחיני שהיא מתמקדת בהצלחות "הקטנות" שלה, ומאד מאד שמחה עם כל אחת מהן.

כי זה טבען של הצלחות קטנות – הן מצטברות אחת לאחת, ויוצרות הצלחה גדולה!

אחרי הכל, אנחנו לא כל כך רוצים לאכול כל הזמן גלידה עם קצפת, כמו שאנחנו רוצים שהחיים שלנו יהיו "גלידה עם קצפת".

אני מקבלת פניות מהרבה אנשים, במיוחד בימים האחרונים אבל גם לאורך השנים, בנושא של מה לאכול ואיך לאכול את מה שצריך לאכול באופן הנכון. הרבה מהם מרגישים אחד משני הדברים הבאים:

הם מבולבלים ולא יודעים כבר מה כדאי לאכול
הם יודעים מה צריך לאכול אבל אין להם מושג מה לעשות על מנת לאכול נכון ולשמור על משקל יציב

החלטתי, דווקא בלב המהומה של השקת הערכה השבוע, לקיים ראיון אינטרנטי מיוחד בשידור חי, בו אראיין את אפרת, שתגלה לנו איך היא יצאה מכלא הדיאטות שלה, ומה היא עשתה כדי לצאת ל"חופש מאוכל" שלה, וגם:

מה הביא אותה לפצוח בשיטת "חופש מאוכל"
מה היא עשתה כדי לדעת מה כדאי לאכול ומה לעשות כדי לאכול נכון
איך היא הפסיקה לפחד מאוכל ואיך למדה לאכול מה שהיא באמת אוהבת
איך היא הפסיקה עם הדיאטות וולמרות זאת מרגישה "ממש בסדר" עם זה
מה אמות המידה שלה היום לגבי מה זה "להיות בסדר"
איך התהליך שהיא עשתה השפיע על תחומים אחרים בחייה, חוץ מהאכילה והמשקל

על כל זה ועוד אפרת תשתף אותנו בראיון האינטרנטי הערב, ותגלה איך בזמן קצר יחסית, בחצי שנה! הגיעה להשגים מדהימים עם שיטת "חופש מאוכל", ששינתה את חייה.

חשוב לי שגם את, אם נושא המשקל והאכילה מציק לך, תגלי שיש דרך אחרת, נכונה ועמוקה, שנותנת פתרון אמיתי לנושא המשקל והאכילה, לטווח הארוך - לחיים שלמים!

כמו כן, זו תהיה הזדמנות מצויינת לשאול אותי ואת אפרת כל שאלה שיש לך, אם בנוגע לשיטת "חופש מאוכל" או לערכה.

הראיון יתקיים ביום ראשון ה-22.5 בשעה 21:00. ההשתתפות בראיון היא בחינם, אך מצריכה הרשמה מראש באתר

אני מזמינה אותך ואת החברים שלך לקחת חלק בראיון האינטרנטי הזה – ההרשמה לראיון בקישור זה:

http://www.freedomfromfood.co.il/index2.php?id=91

אני מזמינה אותך לשלוח תגובות ושאלות גם כאן בבלוג לקראת הראיון הערב ולשאול אותי כל שאלה בנושא היציאה ל"חופש מאוכל" או לערכת "חופש מאוכל" – אני מבטיחה לענות על כל שאלה!

שלך,

אופירה

כשהכל יוצא מכלל שליטה

2011-04-27T20:04:00.000+03:00

אתם מכירים את ההרגשה הזו, שתוקפת אותנו מפעם לפעם - כעס, בילבול, חוסר שביעות רצון - כאילו הכל יוצא מכלל שליטה?

רגשות אלה יכולים להיות רמז לכך שאנחנו מתנגדים למשהו – מתנגדים לעשות משהו שאנחנו לא אוהבים, מתנגדים לאבד משהו, מתנגדים שיגידו לנו משהו שאנחנו לא רוצים לשמוע, מתנגדים להרגיש משהו שאנחנו לא רוצים להרגיש, מתנגדים להיות כפי שאנחנו, מתנגדים להיות שמנים... מתנגדים...

אני נוהגת לקרוא למצב הזה "זה לא מוצא חן בעיני".. ובשפה מדוברת יותר "לא בא לי"..

"זה לא מוצא חן בעיני" שאני צריכה לקום מוקדם בבוקר

· "זה לא מוצא חן בעיני" שלא נותנים לי את זה.. (משהו שאני רוצה)

· "זה לא מוצא חן בעיני" שחם לי מדי / שקר לי מדי

· "זה לא מוצא חן בעיני" שלא קיבלתי את הציון שמגיע לי

· "זה לא מוצא חן בעיני" שאני שמנה מדי / לא מספיק רזה

· "זה לא מוצא חן בעיני" שהאוכל שאני הכי אוהבת משמין

· "זה לא מוצא חן בעיני" שאני חייבת לעשות דיאטות כדי לרזות / לעשות דיאטות כל החיים

· "זה לא מוצא חן בעיני" שעוד לא רואים תוצאות

· ועוד ועוד ועוד...

מה שקורה בפועל לכולנו, זה שיש לנו מצב במציאות שהוא לא לרוחינו - אנחנו לא אוהבים "שזה ככה", והמחשבה שברקע למצב כזה היא בדרך כלל: "זה לא צריך להיות ככה", "זה צריך להיות.." – אחרת...

הדבר המדהים הוא, שככל שאנחנו מתנגדים יותר למשהו, "לא רוצים ולא מוכנים לקבל שזה יהיה ככה", כך הסבל שלנו מהמצב מתעצם וגובר.

הדרך הכי בטוחה לגרום למשהו או למצב מסויים להישאר כמו שהוא, היא להתנגד לו.

או לפי הביטוי שמתחרז יפה ולכן קל יותר לזכור אותו: What you resist persist

האם שמתם לב פעם כמה אנרגיה ותשומת לב זה לוקח להתנגד למשהו? לרצות לשנות משהו שכבר קיים במציאות?

למשל, אחרי ארוחה שאכלנו יותר מדי, לרצות "שלא אכלנו יותר מדי".

או אחרי שאמרנו משהו לא מתאים או פוגע למישהו, לרצות "שלא אמרנו את הדברים"

אבל זה כבר קרה, זה שייך לעבר. ומה שהיה בעבר כבר אי אפשר לשנות.

ואתם בוודאי מכירים את רגשות האשם שמתלווות למצבים מאין אלה, ואתם סוחבים אותם, לעיתים, שעות, ימים ואפילו שנים.

מה שכן אפשר לעשות, ומיד! זה לשנות את אופן ההתייחסות שלנו לאותו מצב. לראות את הטעות שעשינו "כאנושית", לתקן מה שניתן לתקן, לסלוח על מה שלא ניתן לתקן, ולהבטיח לעצמינו ללמוד ממה שהיה, ולשים לב להתנהגות שלנו במצבים דומים בעתיד, להתנסות וללמוד – עד שננהג בהלימה למה שחשוב לנו, בהלימה לערכים שמובילים אותנו.

כי מה לדעתכם ההשפעה של ההתנגדות שלכם למשהו על יכולת היצירה שלכם ועל איכות חייכם?

איזה מהפעולות שאנחנו עושים - או לא עושים – כל יום, הן מתוך בחירה כי אנחנו נהנים מהחוויה, או לחילופין עושים את הדבר ללא הנאה מיוחדת, אבל עושים אותו מתוך כך שחשיבות הדבר והערך שלו ברורים מאליהם - ולכן עושים אותו מרצון?

ואיזה מהפעולות שאנחנו עושים נעשות כתוצאה מהתנגדות למשהו?

האם אנחנו עובדים מתוך התנגדות לכך שלא יהיה לנו כסף? האם אנחנו מתעמלים כי יש לנו התנגדות להיות שמנים ולא בריאים? האם אנחנו נשארים במערכת יחסים כי אנחנו מתנגדים להיות לבד? האם אנחנו נמנעים מלומר את האמת מתוך התנגדות לזה שאנשים ידעו איך אנחנו באמת מרגישים?

יתכן שאיננו שמים לב כבר כמה תשומת לב ואנרגיה לכודות בלהתנגד למציאות הקיימת, למה שיש.

ויתכן שההתנגדות הפכה כבר להרגל, לחלק ממי שאנחנו. לכן איננו יכולים לשחרר את ההתנגדות אפילו לשניה, מפחד שאם נשחרר אותה נשאר "שם".

זהו הציטוט של קארל רוג'רס שממש מתאים לנושא שלנו:

הפרדוקס המוזר הוא שכאשר אני מקבל את עצמי כפי שאני, רק אז אני יכול להשתנות.

זאת אומרת, שכאשר אני מוכנה לקבל את המצב כמו שהוא, במילים אחרות – אני משחררת את ההתנגדות שלי למצב הקיים או זה שנוצר - רק אז אני יכולה להשתחרר חיש קל מהסבל ומההרגשה המלווה כל סבל.

ובאותה מידה, רק כאשר אני מקבלת את עצמי כפי שאני, במילים אחרות – אני משחררת את ההתנגדות שיש לי להיות כפי שאני כרגע - רק אז אני יכולה לשנות ולהשתנות, ורק אז גם הגוף שלי יכול להשתנות..

ורק אז הגוף שלי יכול לרזות.. וגם להשאר במשקל יציב.. ולהיות בריא..

המון עוצמה לכודה ברעיונות האלה.

איזו הרגשה תהיה זו לזכות חזרה בכל האנרגיה והחיוניות מהשחרור, ומהקבלה של "מה שיש"?

איזו הרגשה תהיה זו להשתמש בכל החיוניות הזאת על מנת לחפש ולמצוא את הדרך המתאימה לכם לעשות את המפנה, את השינוי, וללמוד בדרך חדשה זו דפוסי חשיבה והתנהגות שיכבדו אתכם ואת הערכים החשובים לכם באמת, בתחום האכילה ובריאות הגוף, או בכל תחום שתבחרו?

אנשים שמצליחים לעשות את השינוי הזה הם לא יותר אינטליגנטיים מאשר אנשים אחרים. הכוח שלהם נובע מהשיטות, המיקוד והמשאבים שבהם הם משתמשים.

התחום של יצירת שינוי לטווח ארוך על ידי שחרור ממהמאבק במשקל ובאכילה הוא אחד התחומים המשמעותיים בהם התמחיתי בשנים האחרונות.

לאורך השנים ליוויתי והנחיתי מאות אנשים לצאת לחופש, וצפיתי בהם משיגים את התוצאה המשמעותית של שקט מלא מהתעסקות באוכל, באכילה ובמשקל, ומשקל שנשאר יציב באופן טבעי לאורך זמן.

ואני שמחה להביא בפניכם את הפרוייקט החשוב עליו עמלתי בחודשים האחרונים, שכולו עוסק ביציאה לחופש – שחרור מדיאטות ומהמאבק במשקל ובאכילה.

לשם כך אני רוצה להזמין אתכם להצטרף אלי להרצאה אינטרנטית חינמית בנושא "הסוד ליצירת שינוי לטווח ארוך – באכילה, במשקל ובמראה שלך"

בה אדבר על:

- למה מרבית האנשים אינם מצליחים להשיג את החופש מהמאבק שלהם באוכל ובמשקל?

- איך אפשר לדעת ולהגדיר את מה בדיוק רוצים כדי להגיע לתוצאות הרצויות לך?

- מה עוצר אותך מלפעול בדרך המתאימה לך ביותר כדי להשיג את מה שאת רוצה כל כך?

- מה יאפשר לך להשיג את החופש וליצור שינוי לטווח ארוך, גם באופן האכילה ובמשקל שלך?

- מה יכול לעורר בך את המוטיבציה הגבוהה ביותר כדי להשיג את התוצאה הרצויה לך?

- מהם 5 השלבים שיעזורו לך לפעול ולהשיג את המטרה המשמעותית לך ביותר בחייך?

- ועוד ועוד ...

ההרצאה תתקיים ביום חמישי הבא, 5.5.11, בין השעות 21:00 - 22:15.

הכנסו לקישור הבא לפרטים והרשמה

http://www.freedomfromfood.co.il/index2.php?id=73

כתבו לי תגובות ורעיונות נוספים שיש לכם, כאן למטה ובפייסבוק.

בברכה חמה

שלכם,

אופירה

על "חופש" – מיוחד לחג החירות תשע"א

2011-04-16T16:40:00.003+03:00

16/4/11

ההגדרה של "חופש" על פי מילון אבן שושן: חופש: חירות, דרור, שחרור זמני מעבודה או מחובה מסוימת.

להיות חופשי: בן-חורין, משוחרר, פטור מעול, פנוי מעבודה, שאינו נתון בלחץ חיצוני, תנועה חופשית, פטור ממס, מחובה מסויימת, בלתי תלוי באחרים, משוחרר מלחצים, רגוע.

בחירה חופשית: ההשקפה כי האדם עצמו קובע לו מרצונו החופשי ולפי בחירתו את דרכיו ומעשיו בחיים.

ההגדרה של "חופש" על פי ביירון קייטי: חופש זה תודעה שאוהבת את מה שיש

על פי "חופש מאוכל" - חופש יכול להתפרש כחופש מההתעסקות באוכל, במשקל ובגוף, שחרור מהמאבק - באוכל, במשקל, שחרור מהמאבק עם עצמי.

מסיעור מחשבות שערכתי בקורס חופש מאוכל לגבי השאלה "מהו חופש" עלו הדברים הבאים:

· להתמסר לחוסר וודאות ולסמוך על זרימה חופשית

· מפחיד

· לעשות מה שבא לי – בלי שיגידו לי מה לעשות

· מקום שאני מרשה לעצמי להיות אני

· לא חושבת כל הזמן

· לא להתחשב בכולם כל הזמן, חופש ממחויבויות לאנשים אחרים

· לא להיות חייב לעשות דברים

· קלילות והנאה

· חסר דאגות

· כייף, שמחה, הרגשה טובה

· להיות שלם עם עצמך

· חופשי להחליט לבד, אתה המחליט

· לצאת מהכלא של ההתניות, האינדוקטרינציה

· להיות מאושר עם מה שיש לך

· לזרום עם מנגנון הרעב ושובע, עם מה שהגוף אומר לך

· כל אוכל הוא "מותר", הוא לא "אסור"

· לסמוך על הגוף ולזרום איתו, הוא יודע מה נכון לו

· לוותר על השליטה עם קלילות והנאה

· לשכוח מהאוכל

· חופש ממה שאני חושבת שאחרים חושבים

· שחרור מכל המגבלות

· חופש הוא פנימי, לא קשור בסביבה

· הרגשה סובייקטיבית

· להיות טהור מהשפעות ופניות חיצוניות, ולהיות אמיץ מספיק לקחת אחריות למה שאדם רוצה

· חופש בא עם מחויבות לחופש

· עושה מה שבא לי

· כל רגע הוא בחירה וצריך לדעת מה אתה באמת רוצה

· לא חושבים על אוכל כשלא רעבים ולא רוצים אותו

ואז לשאלתי: "מה יוצר חופש" עלו הדברים הבאים:

· שחרור מהציפיות וההגדרות של הסביבה וההשוואה שלי איתם

· לא להיות עסוקה במחשבה איך המצב צריך להיות

· לדעת שאני יכולה, ההרגשה שאפשר

· מרגישה שכל האופציות פתוחות ומספיק קשובה לדעת מה אני רוצה

· פשוט להיות

*******************************

אני רוצה לעודד אותך לתת לעצמך חופש ככל שתוכלי.

אחרי הכל, להיות חופשיה זה משהו שבא מבפנים, למרות שבדרך כלל נרצה לכך אישור מבחוץ. אך גם אם אקבל את החופש מהאחר, האם אתן לעצמי את החופש – לעשות, להיות?

אם אתן לעצמי את הרשות לאכול, אוכל לתת לעצמי את הרשות לא לאכול? כן, בהחלט!

אם אתן לעצמי חופש, אוכל להיות בחופש, לחוות אותו, לקחת אחריות עליו.

ואגב, להיות בחופשה לא מבטיח את החוויה של להיות בחופש.

אך בחג הזה אני מאחלת לכל אחת ואחד להיות קצת יותר חופשיים,
חופשיים מביקורת עצמית, חופשיים לאכול מה וכמה שעושה לכם טוב,
חופשיים לפנות לעצמכם זמן, חופשיים לחוות את תחושת החופש.

אהבתי את הציטוט שסיון הביאה:

"ברגע שעבד מאמין כי לא ימשיך להיות עבד, כבליו נושרים.
הוא משחרר את עצמו ומורה את הדרך לאחרים.
חירות ועבדות הם מצבים נפשיים"

מהטמה גנדי

*********************

ולסיום, אני מוסיפה כאן משהו שליהיא לפיד כתבה - קיבלתי את זה למייל שלי וחשבתי שזה ממש מתאים לנו בדיוק עכשיו.

מגילת החירות הפרטית שלי:

הריני מוותרת בזאת על המאבק הסיזיפי, חסר התועלת, מורט העצבים,

של שאיפה לבית מצוחצח ומבריק בכל רגע נתון,

למקרה שמישהו יבוא.

כי זה לא מצליח לי.

מעכשיו אני אסדר רק לקראת בוא האורחים.

לא דקה קודם. כי מחיר העבדות כבד מדי.

ואל תבואו בלי לצלצל, כי אני לא אפתח.

הריני מוותרת בזאת על המרוץ המשעבד

של להיות מתוקתקת לפי צו האופנה האחרונה.

צר, רחב, גבוה, נמוך, עד הברך, אחרי הברך. התייאשתי. בעיקר אחרי כמה
פעמים שכל כך התאמצתי, שבסוף נראיתי כמו בדיחה.

זהו, אני משתחררת. אני לובשת מעכשיו רק מה שמחמיא לי.

מצידי שירעבו המעצבים.

הריני מוותרת בזאת על כל הנעליים הלא נוחות.

זהו, חברות יקרות מאוד שלי,

אנחנו נפרדות. אני יורדת.

אני חוזרת לגובה נורמלי, לאפשרות לרוץ אם אני מאחרת,

לרקוד אם אני מאושרת, ולהסתובב לעשות סידורים בנחת,

בלי לחלום על לחזור כבר הביתה ולהוריד אתכן מעלי.

הריני מוותרת בזאת על החלום של בטן שטוחה כמו מראה,

וירכיים רזות כמו זוג קביים.

זה לא יקרה. אני אחטא באכילת יותר מדי מתוק מדי פעם,

באכילת המבורגר בשעה מאוחרת מדי,

ולעיתים גם אקנח עם צ`יפס. אחר כך אני אלך למכון כושר,

זה עונש שאני מוכנה לקבל,

אבל אני לא אתייסר עד עמקי נשמתי.

כי אף קמפיין לא מחכה לי, ואף רוברטו לא יצעק עלי,

ובעיקר כי מותר לי. גדלתי.

הריני מוותרת בזאת על זה שכולם יחשבו שאני נפלאה.

כי אני לא. אני בסדר, די נחמדה, מוכנה לעזור,

אבל עד גבול מסוים. וכשאני חוצה את הגבול הזה,

ומשתדלת יותר מדי, ונותנת יותר מדי,

אני בסוף מתרגזת.

מתרגזת לגלות שמקבלים את זה כמובן מאליו.

ואז אני ממש מגעילה. חבל. מעכשיו אני נותנת רק כמה שבא לי.

הריני מוותרת בזאת על היותי זמינה בכל רגע,

לכל מצוקה ולכל שיחת נפש,

בעיקר כי אתם אף פעם לא שואלים אם אני יכולה לדבר עכשיו.

מעכשיו אני מסננת. תשאירו הודעה.

מבטיחה לחזור. וזה לא אישי, אני פשוט לא יכולה לדבר עכשיו.

ואני אקבל את זה שתעשו לי בדיוק אותו דבר.

הריני מוותרת בזאת לעצמי על היותי אם השנה.

כי גם את זה אני לא מצליחה לעשות.

תמיד יהיו אמהות שיש להן יותר מרץ להרפתקאות,

שהן יותר סבלניות, יותר מעורבות,

יותר מבינות, שיודעות יותר להציב גבולות, שיותר מפנקות,

ושהן בכלל יותר מוצלחות. אבל אף אחת, ילדי היקרים,

לא תאהב אתכם כמוני, וכשצריך,

אני אוריד את הירח בשבילכם גם באמצע היום.

אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל רגע וכל דקה. סליחה.

הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים.

הייסורים שבאים בעקבות זה שאני לא מצליחה

להיות כל הזמן מצוינת ומצטיינת,

מתוקתקת ומסודרת, מדייקת ומחייכת כל הזמן.

כי אני בין כה לא מצליחה להיות כזאת.

אני סתם נקרעת, ובסוף אני נורא עצבנית וכעוסה,

בעיקר על עצמי.

נראה לי שאם אשתדל קצת פחות יצליח לי הרבה יותר,

וכולם ירוויחו. ובעיקר אני.

תחי החירות.

כבר יותר טוב לי.

חמישה דברים שזכותנו להגיד :

1. לא מסתדר לי.

2. לא מצליח לי.

3. לא בא לי .

4. לא מתחשק לי.

5. לא.

המלצתי: להדפיס לתלות על דלת המקרר ולשנן יום-יום....!!!!!

אשמח לתגובותיכם, לקרוא "מה זה חופש" בשבילכם, או כל דבר שתרצו להוסיף כאן.

לחופש שלך,

אופירה

היומן של יפעת - על רעב רגשי ועוגיות

2011-03-05T23:11:00.008+02:00

28.2.11

פתאום ראיתי את עצמי. עומדת רכונה מעל השיש, בידי עוגיית אלפחורס, מעשה ידיי להתפאר, ואני אוכלת אותה במהירות, מעל הכלי בו אוחסנה עד לפני רגע קצר. פירורים נופלים מהעוגייה לתוך הכלי, ואני רק מחכה לסיים אותה כדי שאוכל לחזור לחדר לענייני.

רק אתמול עמדתי מעל אותו שיש ועמלתי על הכנת העוגיות. לפני ההכנה דאגתי לקנות במכולת כל מה שצריך. עוגיות אלפחורס הן עוגיות מפונקות שדורשות עבודה מדויקת והרבה עדינות וטיפוח. את הבצק אסור לעבד מעט מדי או יותר מדי. אחר כך צריך לקרר אותו, לרדד אותו, שוב לקרר, לקרוץ עיגולים, שוב לקרר וכו' וכו'. לאחר האפייה זכתה כל עוגייה להימרח בעדינות בריבת חלב, לזכות לעוגייה תאומה שתדבוק בה, ואם לא די בכך – להתגלגל בקוקוס. בידיים מלטפות החזקתי בעוגיות הפריכות והשבריריות הללו והנחתי אותן בעדינות, אחת אחרי השניה, בכלי.

ועכשיו, פתאום, כל העבודה הזו, כל המאמץ שהושקע, הפך לנגיסות מהירות מעל הכלי הפתוח. האם לא מגיע לי לאכול את העוגייה הנהדרת הזו בישיבה? עם צלחת, ואולי אפילו איזו כוס תה? למה אני יכולה להשקיע שעות בהכנתה אך אף לא מספר דקות באכילתה? איך קרה שבסופו של דבר, במקום להתענג על התוצאה, אני רק מנסה לתחוב אותה כמה שיותר מהר לתוך תוכי ולעבור הלאה?

המון תשובות אפשריות לשאלה הזו:

- -כי לא מגיע לי?

- -כי אני לא רוצה שיתפסו אותי אוכלת (!?!)

- -כי חבל לי על הזמן (אז למה לא היה לי חבל על הזמן כשהכנתי אותן?)

- -כי אז אצטרך לחשוב אם אני באמת רוצה ונהנית מהעוגייה הזו ואני עלולה לגלות שלא

- -כי אז אצטרך לחשוב אם אני בכלל רעבה, ואני עלולה לגלות שלא

- -כי אז אצטרך לחשוב למה, אם כן, אני אוכלת כשאני לא רעבה. ואז אני עלולה לגלות דבר מה מטריד, דבר מה שמציק לי, דבר מה שאולי, ממש לא בא לי לגלות...

לא עצרתי מבעדי לאכול את העוגייה. אכלתי אותה ואכן, היה לי טעים לשבריר הדקה שהקדשתי לעניין. אבל מעבר לכך – לא נותר דבר. ועכשיו, נותרתי עם התהייה – מה כל כך מטריד עכשיו, שאני מנסה לפצות עליו באכילה המהירה הזו? במתוק הלא באמת מנחם הזה?

את השאלה הזו אני לוקחת עימי עכשיו, להרהורים מתקדמים. אני מעודדת אתכן לחשוב יחד איתי – מה גרם לכן לאכילה הרגשית היום?

שלכן,

יפעת.

לרזות מהר וללא מאמץ – זו אשליה או מציאות?

2011-02-12T17:42:00.001+02:00

12/2/11

רוב האנשים שמגיעים לחופש מאוכל רוצים דבר אחד – לרזות!

אני מאד מזדהה איתם - זה הגיוני, ומאד מובן!

גם אני, כשחיפשתי איך לצאת ממלכוד הדיאטות והמשקל שלי שזיגזג למעלה ולמטה ללא הרף, רציתי רק דבר אחד: לרזות!

כן, רציתי גם להשאר רזה. רציתי, שבדרך נס, אהפוך לאשה "רזה לתמיד" – כמו האנשים הרזים הללו.. למרות שידעתי שאצלי הגנים הם אחרים ובטח אין סיכוי..

כשהתוודעתי לגישה של "הרזייה ללא דיאטה" – אחרי 20 שנה של סבל וחיפוש מתמיד לפתרון, הייתי כבר מאוד שמנה (בשיא משקלי), מאוד מתוסכלת, סקפטית לגבי מציאת פתרון הולם, ומאד כמהה לרזות (ומיד!) – בעצם, אם לומר את האמת, ציפיתי לאיזשהו נס שיציל אותי מעצמי, כזה שיעזור לי לרזות מהר ובמינימום מאמץ. הייתי כבר עייפה מהמסע.

נשמע לך מוכר?

השאלה היא, מהי הדרך שעוזרת לרזות מהר ובמינימום מאמץ?

חשוב לי להתייחס לרצון האדיר שלנו לרזות מהר ובמינימום מאמץ, כי הרצון הזה גורם, לעיתים, לתופעה ההפוכה – להאטה בדרך למטרה, ועם המון מאמץ.

בואי נבחן זאת יחד:

"לרזות מהר ובמינימום מאמץ". זו לרוב, פנטזיה שכיחה, ושאיפה מקובלת המבטאת את התפיסה הכללית האופיינית לחברת השפע המערבית בתוכה אנחנו חיים. תפיסת עולם ה"מעודדת" אותנו להשיג "כמה שיותר" (כסף, קריירה, זוגיות, מוצרים חומריים), ולהשקיע בכך "כמה שפחות" (זמן, מחשבה ומשאבים שונים).

..."לפני 3 ימים החלטתי לקחת את עצמי בידיים וחזרתי לדיאטת הרצח שלי שכוללת לחמנייה ביום עם קצת חומוס. אני שותה המון מיץ דיאטטי וכמובן לצערי מעשנת המון. אני גם עושה ספורט כדי לשחרר את המתחים.

... כמובן שהדיאטה לא עושה לי כל-כך טוב אני כבר אחרי 3 ימים מרגישה חולשה ואני סובלת מנדודי שינה כי אני ישנה רעבה והרעב מציק לי. אבל רק ככה אני מצליחה לרזות... רק בסבל, רק כשאני רואה תוצאות מהר, ואני כבר רואה תוצאות...".

"אני יודעת שזה לא בריא, ובמצב רגיל לא הייתי שוקלת זאת, אבל בעוד מספר ימים אני אמורה לעמוד מול קהל גדול באירוע חשוב. משקלי 50 ק"ג, גובהי 160 ס"מ ואני בת 24. ברצוני להוריד 5 ק"ג בשישה הימים הקרובים, דחוף! אודה למי שיוכל לתת לי שיטות לעשות זאת (במסגרת סיכון סביר)".

"עוד מעט אני בת 12 ומאוד רוצה לרזות ליום הולדתי. מה אני יכולה לעשות כדי שהירידה במשקל תהיה מהירה"?

(השאלות נלקחו מפורומים שונים העוסקים בהשמנת יתר והרזיה)

לא משנה מהו גילנו, כולנו חולמים לבצע שינוי בחיינו "כאן ועכשיו", ואם זה אפשרי, רצוי שזה יקרה בזמן שאנחנו ישנים ופשוט "נתעורר" למציאות חדשה.

חולמים לבצע שינוי "כאן ועכשיו"

תפיסה זו מחלחלת לכל תחומי חיינו והיא הולכת ומתרחבת יד ביד עם ההתפתחות הטכנולוגית המאפשרת זאת. הדוגמאות רבות ומגוונות:

הפילם שבעבר המתנו בסבלנות לפיתוחו הפך כיום "פריט לאספנים" ובמקומו ניתן לצפות תוך שניות מסיום הצילום, בתמונות שצולמו באמצעות המצלמה הדיגיטאלית או הטלפון הסולולרי ולהחליט מה לעשות עימן.

בכדי לשלוח את התמונות הנבחרות למכרינו, כבר איננו צריכים לרכוש בולים ומעטפות, שכן לחיצת כפתור אחת ("שלח") עושה עבורנו את העבודה.

אנחנו אוכלים "מזון מהיר" (ג'אנק פוד), ו"מזפזפים" הלוך ושוב בין ערוצי הטלוויזיה (כי למי יש סבלנות וכוח לצפות בתוכנית אחת מתחילתה ועד סופה) - תוך כדי אכילה...

רוצים להיות זמרים? אין שום בעיה. אם בעבר נזקק זמר מתחיל לשנים של "עשייה בשטח" בטרם נהיה שמו מוכר (אם התמזל מזלו...), היום מספיקות מספר תוכניות "כוכב נולד" בשביל שהמשתתפים יתחילו לחלק חתימות...

הדיאטה כ"קיצור דרך" להגשמת החלומות - האומנם?

הרעיון של "דיאטה" כל-כך מבוקש היות והיא מתאימה, לכאורה! לתפיסה שהוצגה של "כאן ועכשיו במינימום מאמץ". בפרסומים השונים מובטחים הישגים מהירים, כמעט ללא שום השקעה (למעט הכנסת היד לכיס...). בין אם מדובר בכדורים או אבקות, העיקרון הוא אחד, המשתמש לא צריך לעשות הרבה, היות והמוצרים הללו אמורים "לעבוד בשבילו". אפילו בשביל ש"דיאטת רצח" תעבוד צריך "לא לעשות" (לא לאכול, כמובן).

לכאורה, מדובר בפתרון המושלם. אנחנו אמורים "לשבת רגל על רגל", לא לעשות הרבה, ובכל זאת להצליח לרזות. לכן, הפיתוי לעשות דיאטה כה גדול, ורבים כל-כך נכנעים לו.

מדוע רק לכאורה? משום שכפי שאת יודעת, אם כבר התנסית בדיאטה, היא מצריכה אותך לדכא את התשוקות והרצונות שלך, להתעלם או לא להקשיב לגוף שלך, ולהיות תלויה וצייטנית לגורמים החיצוניים – לדיאטה או תוכנית האוכל שמכתיבה לך מה ואיך לאכול.

התוצאה היא, שמצב הרוח שלך "נע ונד" בהתאם לשקילה השבועית או לספירת הקלוריות היומית.

האם כל אלה לא דורשים מאמץ?

כשאני עשיתי דיאטות הייתי מאד צייטנית וקפדנית, וזה הצליח לי. אך זה דרש ממני למקד את כל תשומת הלב שלי לעקוב אחרי ההוראות, להתאפק מול הפיתויים, תוך חשש רב מכך שאסור לי לפספס.

ממני זה דרש מאמץ רב מאד!

בסופו של דבר, בגלל שלא עשיתי שום שינוי פנימי ולא תירגלתי והפנמתי שום דפוסי חשיבה והתנהגות חדשים, אזי, גם כשירדתי במשקל, תמיד השמנתי בחזרה. לכן תוצאות הדיאטה תמיד היו.. דיאטה חוזרת. כלומר, כל המאמץ שהשקעתי היה לשווא.

כלומר, ההבטחה להשיג מכסימום תוצאות במינימום השקעה ומאמץ לא באמת מתקיימת, והבטחה זו נותרת בגדר פנטזיה בלבד.

אם את כמו שאני הייתי, ואת מזדהה איתי, אזי גם את יודעת, שאם לא תעשי שום שינוי פנימי ותפנימי באמת דפוסי חשיבה והתנהגות חדשים, רוב הסיכויים שלך יהיו דומים לשלי - שתוצאות הדיאטה תהיינה דיאטה חוזרת.

וכל המאמץ שהשקעת היה לשווא! – ושוב נותרת עם הפנטזיה בלבד.

מהו שינוי אמיתי וכיצד ניתן לעשותו?

כשאני מדברת על "שינוי אמיתי", כוונתי לרכישת דפוסי מחשבה והתנהגות חדשים ויישומם באופן פעיל ומעשי בחייך. כי אחרת, כלשון האמרה הידועה, "אם נמשיך ללכת באותה הדרך, נגיע לאותו המקום בו כבר היינו", ואת הרי שואפת להגיע למקום אחר, לעשות שינוי שייטיב עימך וישפר את איכות חייך, לטווח הארוך! כן, גם לרזות לטווח הארוך!

את בוודאי כבר יודעת, ששינוי כזה מהותי אינו יכול להתקיים, למיטב ניסיוני המקצועי והאישי, בשיטת ה"זבנג וגמרנו" (אותה ההבטחה המפרנסת במיליארדים את כל ספקי המוצרים לשוק הדיאטות, כולל שוק חברות הקוסמטיקה, האופנה, מכוני היופי והכושר ועוד רבים אחרים). זה פשוט לא עובד, ולא משנה כמה שתנסי לשכנע את עצמך כאילו זה כן עובד.

שינוי אמיתי בחייך, (בין אם מדובר בהרזיה או בכל תחום אחר), יכול להתקיים באמצעות תהליך ששלביו הם, בהכללה:

א. התעוררות הצורך והרצון לשנות (ולא חשוב מהי הסיבה לכך), תוך הכרה בעובדה שהמצב הקיים אינו טוב מספיק עבורך והוא חייב להשתנות
ב. למידה ורכישה של נקודות מבט חדשות, תובנות ודרכי התנהגות חדשים
ג. אימון ותרגול התובנות ודרכי ההתנהגות החדשים
ד. הפנמתם והטמעתם של דפוסי החשיבה וההתנהגות החדשים בחיי היום-יום שלך
ה. הפיכת ההרגלים החדשים לחלק משגרת חייך

תהליך כזה דורש אמנם סבלנות, ואין כאן בהכרח "קיצורי דרך", אך הבונוס הוא, שזהו תהליך שיש בו הנאה צרופה וכפולה - גם "ליהנות מהנוף" בדרך ליעד שהצבת לעצמך – אם מדובר בלרזות, להשתחרר מאכילת-יתר, להרגיש טוב ולהראות טוב, או בכל תחום אחר, וגם ליהנות מעצם ההגעה לאותו היעד!

ובעצם, זהו התהליך הקצר ביותר שאני מכירה! "מסע הדיאטות" לקח לי 20 שנה, ולא הגעתי ליעד! כמה שנים כבר את מבלה "במסע הדיאטות" שלך?

הדרך לחופש מאוכל ולהרזיה כרוכה במאמץ, אך זהו מאמץ שהופך ללא-מאמץ, כאשר האכילה הטבעית הופכת להיות כבר חלק ממך, וכך גם מראך.

זהו "הנס" לו אני ייחלתי, שאהפוך לאשה "רזה לתמיד" – כמו האנשים הרזים הללו..

ולמרבה הפתעתי, הנס התגשם!

אז אני מזמינה אותך להתחיל "להינות מהנוף" כבר עכשיו! ולוודא שאת חווה מספיק סיפוק והנאה בחיי היום-יום שלך.

לשם כך אני מזמינה אותך לבחון

האם את חווה כבר עכשיו בתוכך -

את התעוררות הצורך והרצון לשנות (ולא חשוב מהי הסיבה לכך), תוך הכרה בעובדה שהמצב הקיים אינו טוב מספיק עבורך והוא חייב להשתנות?

האם את מוכנה כבר עכשיו -
ללמוד, לרכוש ולהפנים נקודות מבט חדשות, תובנות ודרכי התנהגות חדשים בחיי היום-יום שלך עד הפיכת ההרגלים החדשים לחלק משגרת חייך?

בכל מקרה, את יכולה כבר להתחיל בפעולה קטנה על ידי מחוייבות כלפי עצמך, ולמצוא כל יום זמן אותו את מקדישה רק לעצמך! בחרי פעילות מסויימת שאת אוהבת, שמספקת אותך, שמפנקת אותך, והרשי לעצמך להיות שרוייה בפעילות זו לפחות חצי שעה כל יום.

וכשאת רוצה לאכול – אך את לא רעבה, גם אז זהו זמן טוב לבחור פעילות שמספקת אותך, אולי גם מפנקת אותך, והיי עסוקה בה.

אבל, התראה קטנה - יתכן וזה ידרוש ממך מאמץ! - לבחור פעילות שהינה אפשרית לאותו רגע, שמספקת אותך, ולעסוק בה. אך זכרי, ללא קשר לאכילה, למשקל ולהרזיה שלך - המטרה החשובה ביותר בעולם הזה, היא לחיות חיים בעלי משמעות והנאה. כך שאם כבר יש משמעות משביעת רצון לחייך ואם עוד לא, אני מציעה לך להתחיל כבר עכשיו להינות מהחיים כמה שאפשר.

למרבא הפלא, דווקא מתוך כך – תוכלי למצוא זאת קל ומהנה, לאכול מה שאת אוהבת ללא רגשות אשמה, להתחיל לרזות מהראש, ולהשאר במשקל יציב לתמיד.

כן, זה אפשרי!!

אם הזדהת עם הכתוב כאן, את מוזמנת לעשות צעד נוסף – ולהרשם ל"סדנת חשיפה לחופש מאוכל" וכבר לצאת עם תובנות חשובות והתחלה של דרך חדשה לניהול האכילה והמשקל שלך, ללא התחייבות מצידך.

זה הקישור לדף מידע והרשמה לסדנת חשיפה

אשמח לתגובות,

שלך בברכה חמה,

אופירה

מה מונע ממך לרזות ולהשאר במשקל הרצוי לך לתמיד?

2011-02-03T10:27:00.007+02:00

3.2.11

הפעם אני רוצה להזמין אותך להתבונן יחד איתי במיתוסים אשר אופפים את עולם הדיאטות, המשקל והאכילה, שמונעים ממך, כמו ממליוני אנשים בעולם, לפתור את בעית המשקל והאכילה שלהם אחת ולתמיד.

אני מבטיחה לך שבעיקבות התבוננות זאת, תוכלי גם את כבר להתחיל בשינוי בחשיבה שלך, כצעד ראשון וחשוב ביותר לעבר החופש שלך.

אך לפני שנתחיל, בואי רק נגדיר מה זה "מיתוס": – מיתוס, לפי אחת ההגדרות המילוניות, הוא "אגדה עטופה דמיון ומעשי-פלא".

אני מגדירה את המושג מיתוס, כ"דעות קולקטיביות - עובדות או אמירות-אמת שרווחות בחברה".

והיות ומיתוסים הם בדרך כלל דעות שנתפסות אמיתיות, עליהם אנו אומרים "ככה זה!", אני רוצה להציע לך הצעה חשובה:

לשים לרגע את הסקפטיות שלך בצד, ולקרוא את השורות הבאות עם ראש פתוח –

כי יהיו פה דברים שאדבר עליהם שלא ישמעו הגיוניים כל כך, שיש להם הוכחות מדעיות שממצקות את אמיתותם, ובכל מקרה – סביר שגם לא ישמעו אפשריים לך.

מה שאני נוהגת לומר לאנשים שנחשפים בפעם הראשונה לחופש מאוכל הוא, "להשאיר את ההגיון – כפי שהכירו אותו עד היום – בחוץ", כדי שיוכלו להקשיב ולהפתח לרעיונות הללו, ולתת לדברים לשקוע.

לצורך כך בחרתי הפעם את 12 המיתוסים הרווחים ביותר שמונעים ממך לצאת לחופש מדיאטות ומהמאבק במשקל ובאוכל, כדי להיות במשקל הרצוי לך לתמיד:

1. צריך להיות רזה!

הדעה הרווחת בחברה היום היא, ש"כדי להצליח צריך להיות רזה". להיות רזה יאפשר לך: למצוא זוגיות, לשמור על הזוגיות, לרכוש חברים, למצוא עבודה טובה, לחיות ברוגע.. מלאי את החסר _____________________ .

אבל במבט סביב נוכל לראות אנשים מצליחים שהם לאו דוקא רזים, אולי אפילו ההיפך הוא הנכון, סטטיסטית. בכל מקרה, גם אם כייף להיות רזה, וזה בסדר בפני עצמו – עדיין ההתניה, שרק אם נרזה נהיה יפים, מוצלחים, נגשים את החלומות שלנו – גורמת לנו לשים את החיים שלנו "בהמתנה", כש"החיים האמיתיים מחכים" לנו כדי שנחיה אותם.

תתחילי לחיות את החיים האמיתיים שלך כבר ע כ ש י ו!

2. לרזות זה קשה!

הרי רוב אלה שעשו דיאטות יכולים להעיד, שלפעמים זה יותר קשה ולפעמים זה ממש קל. לא זה העניין, אלא הדרך שבה זה נעשה. דיאטות להרזיה לא באמת עובדות לאורך זמן. אולי התנסית בכך, וגם הסקרים מראים – שמעל 95% מהאנשים שעושים דיאטה ומרזים, ישמינו את אותו משקל ויותר תוך 5 שנים. לעשות שוב ושוב דיאטה להרזיה ולמצוא את עצמך אחרי כל דיאטה במקום שבו התחלת– זה קשה!

להיות בדיאטה זה קשה!

3. בעיית המשקל היא בעיה לכל החיים ותמיד נצטרך לשמור או להיות בדיאטה כדי להיות רזים!

"הבעייה לכל החיים" היא רק בגלל שמתחילים עם הדיאטות!

אני, לדוגמא, הייתי ילדה רזה עד גיל 13 ללא בעיית משקל וללא בעיית אכילה. אך בגיל ההתבגרות, כשגופי השתנה מעט במעבר מילדות לנשיות, ובדרך הטבע התעגל קמעה, מיד נבהלתי! כי חשבתי שאני משמינה ועוד רגע אני אהיה שמנה כמו "הצד השמן" של המשפחה שלי! ומייד התחלתי לעשות דיאטות.. שנמשכו 20 שנה, עם יו-יו במשקל ואכילה ללא שליטה – תופעות שהלכו והחמירו.

יש לנו נטייה, כשמשהו לא מצליח כמו שהיינו רוצים, לעשות עוד יותר מאותו דבר שלא הצליח.

אלברט איינשטיין הטיב לתאר זאת כשאמר: "חוסר שפיות הינו להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה".

כבר הזכרתי שדיאטות לא עובדות – כי הן לא מביאות את התוצאות שאנחנו באמת רוצים: להיות במשקל יציב לתמיד תוך אכילה שפויה, בריאה ורגועה – לתמיד! ולא רק באופן זמני "עד הפעם הבאה".

4. קשה לי לרזות או להשאר במשקל יציב כי אין לי כוח רצון!

את בוודאי יכולה לספור כמה וכמה השגים אליהם הגעת בתחומים אחרים בחייך, שדרשו ממך כוח רצון.

לכן אין ספק שיש לך כוח רצון! נכון שיש אולי צורך לחזק את "שריר הרצון" לא פעם. אך כשמדובר בלעשות דיאטה, שוב, ושוב, ושוב, ושוב, זו לא ש"את לא בסדר כי אין לך כוח רצון", אלא זו הדרך שאינה עובדת: הדרך של הדיאטה, וההתייחסות לרזון כפתרון קסמים לאושר.

עשיית דיאטות היא מה שמדלדל את כוח הרצון. הדיאטה גורמת לאכילה הרגשית להתגבר ולהחמיר, בגלל תחושת הקיפוח שמתפתחת, המאבק המתמיד שרק הולך ומחמיר, ותחושת הכשלון הצורבת שחוזרת על עצמה שוב ושוב אחרי כל דיאטה. זו טבעה של האכילה הרגשית - רוב האנשים משתמשים באוכל במצבים רגשיים - כשקשה, כשמשהו לא מצליח, כשחשים חוסר תקווה וייאוש - כך הורגלנו והתרגלנו.

לכן הצעד הראשון הוא להכיר בכך ו ל ה פ ס י ק לעשות דיאטות להרזיה!

5. הבעיה שלי היא שאני "פשוט אוהבת לאכול"!

ואני אומרת: איזה יופי שאת אוהבת לאכול! כי יום יום אנו אוכלים, וכך יהיה עד סוף ימי חיינו – ההזדמנות להנות מהתענוג שבאכילה.

הבעיה היא לא בזה שאת אוהבת לאכול, הבעיה היא באופן האכילה שלך, האכילה הרגשית. בחופש מאוכל לומדים באיזה אופן לאכול, כך שתוכלי להנות מהאוכל ומהאכילה שלך. וזאת על ידי כך שתלמדי מחדש כיצד לנהל את האכילה שלך. רק אז האוכל לא יהיה זה שינהל אותך יותר.

כאשר תאכלי בהנאה, ללא רגשות אשמה, וגם תיוותרי במשקלך היציב שלך, האהבה לאכול לא תהיה יותר "בעיה" עבורך.

6. בעיית המשקל שלי היא מקור רוב או כל בעיותי!

והמיתוס המשלים לו: כדי לצליח בחיים צריך להיות רזה! אם הייתי רזה אז..

זה עוד מיתוס, אמנם מובן, אבל מיתוס. גם לאנשים רזים יש בעיות ואתגרים.

אני חווה זאת באופן אישי – אני רזה כבר 25 שנה, ולפני שרזיתי בעזרת גישת ה- No-Diet-Approach גם אני האמנתי במיתוס הזה.

אך מאז שאני רזה לא "קיבלתי פטור" מהתמודדות עם קשיים וכאבים. אני עדיין מתמודדת איתם יום-יום.

רק שהיום אני מעדיפה להגדיר אותם כ"אתגרים", וזה מאפשר לי להתחשל מהם ולהתקדם.

אני יכולה להגיד מנסיוני, שכשאין את המאבק במשקל שמכביד (תרתי משמע – גם "כבד בגוף" אבל בעיקר "כבד בראש"), הרבה יותר קל לטפל בכל דבר שצץ. וגם אם זה לא קל, יכולת המיקוד שלנו כשלא עסוקים ברגשות שליליים לגבי האכילה והמשקל היא הרבה יותר גבוהה, ולכן גם יותר קל.

לכן, שינוי החשיבה בלבד, בנושא זה, יכול לחולל פלאים!

7. כדי להיות בריא צריך לרזות / צריך לרזות כדי להיות בריא!

זו עוד דעה קולקטיבית גורפת, שכדי להיות בריאה את צריכה לרזות – שאם תהיי רזה תהיי גם בריאה.

זו גם "דעה מדעית", ולכן גורפת כ"אמת". ואולי זו באמת "האמת".

אבל אם תסתכלי סביב תוכלי לראות אנשים בריאים למרות שאינם רזים, ובאותה מידה תוכלי גם לראות אנשים רזים שאינם בריאים. איך אפשר להסביר זאת?

כך או כך, בכל מקרה נוח לנו לחשוב, שרק אם נרזה - נהיה בריאות, יפות, מוצלחות. וזו תשובה הולמת ומרגיעה לכל אחת שנמצאת במאבק עם המשקל והאכילה שלה – מדוע היא אינה בריאה, יפה, מוצלחת, מצליחה – כי היא במשקל עודף.

ולראייה – לחשוב שצריך לרזות כדי להיות בריא זה לא מה שעוזר להרבה מאד אנשים שרוצים בזה לרזות!

8. אוכל טעים הוא משמין – לאכול לחם / עוגות / ממתקים זה משמין - צריך לאכול אוכל דל קלוריות כדי לרזות!

זהו עוד מיתוס, מדוע? כי הרי אם היית יכולה לאכול במידה, לפי צרכי הגוף שלך, כמו שרזים מטיבעם עושים – זה אפילו לא היה עולה בדעתך, כמו שזה לא עולה בדעתם של רזים!

לכן, גם כאן, הבעיה היא לא במה שאת אוכלת, אלא בכמות שאת אוכלת, ובאופן האכילה שלך.

"טוב", תגידי, "אני יודעת שזאת הבעיה, אבל מה אפשר לעשות בנידון?"

והנה התשובה לכך:

ההגבלה החיצונית של "מה מותר ומה אסור" לאכול גורמת בדרך כלל רק לאכול יותר, כי עצם הרעיון של ההגבלה הזאת מכעיס ומתסכל. התחושה העזה של קיפוח, שמלווה הגבלה זו, תוביל בסופו של דבר לרצון להתמרד ולאכילה ללא שליטה ולבולמוסים גוברים והולכים - מעגל שקשה לצאת ממנו.

לכן התשובה היא בשינוי החשיבה ובהקשבה לגוף ולצרכיו!

9. ההשמנה שלי היא גנטית (לא בשליטתי). יש לי נטייה להשמנה.

זו דעה רווחת וגם מוצקה מאד, כי גם לה יש הוכחות מדעיות!

אגב, לכל מיתוס או אמונה יש גם הוכחות, ככה זה עובד, כמו "נבואה שמגשימה את עצמה".

אני לא כאן בעמדה של ויכוח או הפרכת דעות, אני רק רוצה להצביע על ההשפעה שיש למיתוס כזה על האדם.

אז גם אם נניח לרגע שזה נכון. הלא עצם המחשבה הזאת שמתנגנת בראש ללא הרף יכולה לגרום לפיתוח בעית משקל חמורה יותר - כי "יש ראיות והסבר מדעי" להשמנה!

עצם הידיעה שזה כך - גורמת לרפיון ידיים בנושא, וזה גם מה שגורם לאכילה ללא שליטה. ולהשמנה.

אני בעצמי באה ממשפחה עם נטייה מובהקת להשמנה, מה שבוודאי עזר לי לפתח את בעיית ההשמנה שלי.

אך מאז ששיניתי את אופן החשיבה ואת ההתנהגות שלי עם אוכל ומשקל, אני נשארת במשקל יציב כבר 25 שנים ללא מאמץ!

לכן, גם אם יש שמנים במשפחה שלך, יש אפשרות לסובב את הגלגל לאחור ולרכוש מחדש את מנגנון האכילה הטבעי האבוד, לאכול לפי צרכי הגוף ולהשאר במשקל יציב לתמיד.

רבות מאלה שעברו את תהליך חופש מאוכל, ואנשים רבים בעולם, שאימצו לעצמם את ה- No Diet Approach מוכיחות זאת יום-יום.

10. עלי להתעמל כדי לרזות! עלי להתעמל כדי להיות רזה!

כשאני מציגה את זה כמיתוס זה יכול להכעיס או לעורר התנגדות, כי גם זו דעה מאד רווחת ונחשבת כ"אמת" בעולם היום.

אני בהחלט מאמינה בתנועה ובפעילות גופנית כמרכיב משמעותי בשמירה על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו, אך הדעה הרווחת שצריך להתעמל כדי לרזות - מטעה, והרבה פעמים אף עושה את הפעולה ההפוכה.

גם פה, ההתנייה היא שכובלת, מתסכלת והורסת-מוטיבציה - ההוכחות לכך פזורות בכל עבר.

להתעמל למען בריאות פיזית ונפשית זה רעיון מצויין, זו מטרה ארוכת טווח, בעלת ערך, שיוצרת מוטיבציה גבוהה ויציבה – מי לא רוצה להיות בריא?

אך להתעמל במטרה לרזות יוצרת אמנם מוטיבציה גבוהה, אך קצרת מועד – כי קשה להחזיק מעמד בדיאטה לכל החיים.

זה דומה לספורטאי שמתאמן לריצת 60 מ' – זה אימון ספציפי לריצה קצרת מועד, אימון שונה מזה של ריצת מרתון.

וגם כאן, נוכל לראות הוכחות של אנשים רזים שאינם מתעמלים, וההיפך – הוכחות של אנשים שמתעמלים ואינם מרזים כתוצאה מכך.

עכשיו תחליטי לאילו מבין ההוכחות את מעדיפה להאמין?

11. אסור / לא כדאי להיות רעבים, כי כשרעבים יש סכנה לאכול יותר מדי וללא שליטה!

המיתוס הזה הולך ביחד עם המיתוס, "בחברת שפע כמו היום קשה מאד לעמוד בפני הפיתויים", וגם – "הבעיה היא שיש בכל אירוע (חברתי או עסקי) תמיד שפע של אוכל", כמו גם "אם אין "אוכל אסור" בבית לא אתפתה" ועוד.

הדיאטות להרזיה מעודדות להתעלם מלהגיע להרגיש את הרעב. וזאת בגלל החשש, שגם מוכיח את עצמו - שלא נדע איך לנהל את האכילה שלנו בזמן שכבר רעבים.

ואכן, אצל רבים אכילת-יתר היא אירוע יום-יומי, עם תחושה של חוסר שליטה וייאוש.

אך התעלמות ומניעה מלהרגיש את הרעב אינן פותרות את הבעיה, אם כבר הן מקבעות אותה!

רק למידה מחדש של מנגנון הרעב והשובע המולד שלנו יכולה להביא לפתרון אמת לאכילה ללא שליטה רבת השנים.

וכן, זה אפשרי!

במילים אחרות, הפתרון הוא לא בהמנעות, אלא בהתמודדות.

זוהי גם ליבה של הגישה-ללא-דיאטה – "להתידד" עם תחושת הרעב ולא להימנע ממנה.

רק כך תוכלי לדעת מתי לאכול וכמה.

12. כשאנשים מתבגרים הם משמינים! כשמתבגרים חילוף-החומרים נעשה איטי יותר / קשה לרדת במשקל!

מחשבה זו גם עולה בקנה אחד עם עוד מחשבה ידועה, שהיא: אני שמנה כי חילוף-החומרים שלי איטי!

גם לכך נוכל למצוא הוכחות רבות לאמיתות הדבר, אבל, נוכל למצוא גם הוכחות הפוכות.

כשאני שואלת את המשתתפים בקורסים לגבי סוגיה זו, תמיד חלק מהם חושבים שזה נכון, אבל יש גם שחושבים אחרת.
כשבררתי את מקור האמונה הסתבר, שיש כאלה שמכירים רק אנשים שככל שהתבגרו השמינו, אבל יש שמכירים אנשים מבוגרים שנשארו רזים, או אפילו רזו עם השנים.

אז שוב, כמו כל דבר, כשמשהו הוא נכון לחלק מהאנשים, ולא נכון לאחרים, זה משאיר את האופציה לבחור במה להאמין - מה שמאפשר לנו לשנות את המחשבה ואת החוויה שלנו באותו תחום!

***********

אני בטוחה שיכולת להזדהות עם חלק גדול מהמיתוסים שהזכרתי. המיתוסים הללו היו דעות ואמונות שחייתי לפיהם בעצמי במשך 20 שנות סבל. זה "מה שאמרו" ולזה האמנתי בלב שלם – לא עלה על דעתי לערער על כך!

אך התהליך של שינוי החשיבה הוא זה שפותח את הדלת לעבר החופש!

למזלי לפני 25 שנים פגשתי "בדלת" שלי לחופש. ולמרות שקשה היה לי להאמין ולראות בברור את הדרך שתוביל אותי להיות רזה ולהשאר שם, הייתי לפחות מספיק אמיצה לנסות.

אולי את חושבת לעצמך – "איך זה שאני יודעת את כל זה יעזור לי לרזות?"

לכן, אני מזמינה אותך להרהר שוב ושוב ברעיונות עליהם כתבתי כאן, ולחשוב לעצמך:

"האם אני מוכנה לערער על מה שאני מכירה כאמת כבר ____ שנים ?"

"האם אני מוכנה לבחון את מה שנאמר לי (ולחברה כולה), ולבחון דרך אחרת לחשוב על הדברים, גם אם לא ברור לי עדיין איך זה עובד ?"

אני מזמינה אותך להסתכל, מהיום, על האכילה שלך, על המשקל שלך, על הגוף והמראה שלך, ואפילו על החיים שלך – מתוך ההנחה הבאה:

"האם יש דרך אחרת לחשוב על ________________________________ ?"

אני מאד ממליצה לך לתרגל את המחשבה הזאת בימים הקרובים, (ולכל ימי חייך, בעצם!). את עשויה להיות מופתעת מהתוצאות שיכולות להיות ממחשבה כזאת בלבד!

וזכרי להשאיר את "ההגיון" שלך, כפי שאת מכירה אותו עד היום, מחוץ לדלת, בזמן שאת חושבת על כל זה.

בהרצאת מבוא שקיימתי לפני כמה חודשים דיברתי על המיתוסים האלה, ועל עוד עקרונות שיוציאו אותך בקלות וביעילות לחופש מאוכל.

את מוזמנת להיכנס לקישור זה על מנת להאזין להקלטה של הרצאה זו.

אני מזמינה אותך להתחיל לצעוד במסע המרתק הזה, ומאחלת לך הצלחה בו.

אשמח לקרוב תגובות ודעות, ואולי עוד מיתוסים מעניינים!

בברכה חמה,

שלכם,
אופירה

מאת אופירה שאול - איך מחנכים ילדים לחזור (או לשמור) על ה"חופש מאוכל" שלהם?

2011-01-05T21:28:00.002+02:00

לא רק באמריקה, גם אצלנו יותר ויותר ילדים סובלים מבעיות הקשורות לעודף משקל, אכילת יתר והפרעות אכילה אחרות. בשנים האחרונות אנחנו עדים אף לתופעה בלתי מתקבלת על הדעת, בה ילדים, כבר בגיל צעיר, סובלים מעודף כולסטרול ומסוכרת גבולית.

יחד עם זאת אנחנו חיים בתקופה בה החברה סוגדת לאל הרזון, וביקורתית יותר מאי פעם. גם מבוגרים רבים עסוקים במרוץ ל"הפחתת שני קילו", מתוך התחושה (המוטעית, כמובן) שאם רק יפחיתו את אותם שני קילוגרמים ישתנו חייהם לבלי הכר, ושאם רק יצליחו לאכול קצת פחות, זה אכן יקרה.

ילדים (כלומר, בעצם כולנו) נולדים עם מנגנון תקין של רעב ושובע והתייחסות טבעית ועניינית לאכילה. ילד יודע בדיוק מתי הוא רעב ומתי הוא שבע, מה הוא אוהב לאכול ולמה גופו זקוק.

אלא שמנגנון זה מתקלקל מהר מאוד כיוון שאוכל, כידוע, הוא לא רק אוכל. אוכל הוא פעמים רבות אמצעי תקשורת, דרך לבטא אהבה, דרך לקבל אהבה, ועוד הרבה דברים אחרים.

ילדים גם חשופים למסרים, הן של הוריהם וסביבתם והן של הפרסומות בטלוויזיה, ומהר מאוד הם מפנימים את "חוקי המשחק".

צריך גם לזכור שאנשים שונים הם בעלי מבנה גוף שונה. לא כולם דקיקים, ולא כולם צריכים להיות דקיקים. לכל גוף ישנה נקודת האיזון שלו.

חשוב לזכור, שלא כל עליה קלה במשקל או שינוי בגוף המתפתח של הילד הם סימנים מדאיגים שיש להגיב אליהם. ללא התערבות או התנגדות למצב, סביר להניח שהמשקל יתייצב. פעמים רבות החרדה של ההורים, שגורמת להם להתחיל להתייחס למשקלו של הילד כאל "בעיה" רק מחריפה אותה.

התפיסה של חופש מאוכל גורסת שניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולקחת שליטה על מנגנון הרעב והשובע מחדש - וללמוד לפעול על-פיו, גם אם השתבש לפני שנים. וזאת היות והמנגנון הינו מנגנון מולד, המצוי ופועל באופן טבעי אצל כל בני האדם, והוא מאפשר לגוף "לדעת" מתי הוא זקוק לאוכל ומתי להפסיק לאכול - לראייה, כל ילד קטן יודע בדיוק מתי לאכול ומתי להפסיק.

לכן, אחד הצעדים הראשונים בשיטת חופש מאוכל, בין היתר, הוא לגלות מחדש את המנגנון האבוד לאכילה, אותו כאמור ניתן לרכוש מחדש בוודאות! וכך לחזור לאכילה שפויה וטבעית, לפי צרכיי הגוף, וגם לרדת ולשמור על משקל יציב לתמיד!

כמובן שגם שינוי בתפיסה נדרש כדי לשנות את דפוסי האכילה והמשקל, וזה מביא אותי לנקודה נוספת..

אם יוצאים מנקודת ההנחה, שילדים הם השתקפותם של ההורים, אשר מהווים דוגמא חיה לערכים ועקרונות, הרי שעוד צעד לעבר חינוך נכון ביחס לאכילה הוא התייחסותם של ההורים עצמם לאוכל, לאכילה ולמראה גופם. כאשר ילד חשוף להורה שמתנגד לגופו, מתלונן כל הזמן על מראהו, ומתעסק כל היום בענייני אכילה (כמה אכלתי, למה אכלתי, וכד'), סביר להניח שהוא יפנים "אמיתות" אלה גם לגבי עצמו.לכן, עוד צעד בעזרה לילדים הוא לעשות סדר באמונות, תפיסות והתייחסויות שלנו עצמנו לגבי האכילה.

נקודה חשובה נוספת היא להבין שאכילה מעבר לצרכים הפיזיים היא בדרך כלל סימפטום – ביטוי חיצוני של קושי, הרגל או חסך. לפיכך, אין טעם להתייחס לאכילה עצמה אם לא מתייחסים לקושי שגורם לה.

אני מאמינה שהורים שיבחנו את הרגליהם והתייחסותם שלהם עצמם לאוכל, לאכילה ולמשקל, וישנו את תפיסת עולמם (מתפיסה של אדם שמן לתפיסה של אדם רזה) יוכלו להנחיל בקלות רבה את התפיסות הללו גם לילדיהם. זה נכון לא רק לגבי הורים שמנים, שמתמודדים בעצמם עם בעיות משקל, אלא גם להורים רזים, שאף הם מחזיקים בדעות ורעיונות הנפוצים היום של מה נכון לאכול ומה לא, מה משמין ומה לא, מה בריא ומה לא, ומתוך דאגה מעבירים מסרים שגויים אלה לילדיהם.

המצב האידיאלי כמובן הוא ילד שיוולד להורים שכבר נמצאים בחופש מאוכל. אבל מכיוון שבמציאות כל אחד מאיתנו נמצא איפשהו על הרצף, וכולנו נמצאים באופן כלשהו "בדרך", נשאלת השאלה כיצד להתמודד עם ילדים בעלי עודף משקל, כיצד לעזור להם בצורה שלא תעמיק ותחריף את הבעיה אלא תעזור להם באמת להגיע למשקל גוף מאוזן ובעיקר ליחס בריא ומאוזן לאוכל, לאכילה ולגופם.

אני מקבלת המון שאלות מהורים מודאגים לגבי ילדיהם בנושא עודף משקל ואכילת יתר, וזה מובן, הנתונים הסטטיסטים אינם מעודדים, 27%-22% מאוכלוסיית הילדים סובלים מהשמנת יתר. 80% מהם יהפכו למבוגרים הסובלים מהשמנת יתר.

ההתלבטות היא אמיתית!

לכן ביום ראשון 9.1.11 אארח את רינה כורש, מומחית לילדים ומי שפיתחה את שיטת האימון האינטגרטיבי לילדים ונוער ומכשירה מאמנים בתחום, לענות על השאלות הרבות שמעסיקות כמעט כל הורה ומטפל בתחום.

רינה תציע כיצד ניתן לעורר בילדים השראה לנושא של חופש מאוכל. כיצד לשלב את מאמצי ההורים להגיע למשקל מאוזן יחד עם הקניית הכלים האלה לילדיהם, וגם תשמח לענות על כל שאלה שלכם בנושא.

אתם מוזמנים להשתתף, אני בטוחה שיהיה מרתק!

הראיון הוא בחינם, באינטרנט, אך דרושה הרשמה מראש – כל המידע בקישור הזה

אשמח לקרוא את תגובתכם,

שלכם,

אופירה

מאת אופירה שאול - כמה את צריכה לשקול כדי להרגיש טוב ולחיות טוב?

2010-12-19T11:13:00.003+02:00

בואי נגדיר קודם – מה הם החיים הטובים?

האם זה יצירת הדברים הנחוצים והרצויים? - יצירת עיסוק בתחום שאת אוהבת? שפע שיאפשר לך לרכוש את מה שאת רוצה ומשתוקקת אליו? אנשים שכייף לך להיות בחברתם? גוף רזה וחטוב?

האם זה היעדר של הדברים הנחוצים? – העדר האפשרות לקנות את האוכל האיכותי שאת אוהבת ומצרכים אחרים איכותיים? היעדר של צפיפות ושל הנחיצות להתרועע עם אנשים שאת לא אוהבת או שמקטינים אותך? היעדר נחיצות לעסוק במשהו שנמאסת בו?

אפשר להוסיף לרשימת הדברים הנחוצים עוד ועוד, וסביר שמרבית הדברים הללו ייסיעו לך כדי לחוות את החיים הטובים, אך האם זה מספיק?

האם עושר חומרי, הרבה אנשים שאוהבים אותך, ותהילה, האם הם שיספקו לך את החיים הטובים?

אני בעצמי לא חפה מתשוקותיי לכל אלה, זה אך טבעי בעולם בו אנו חיים. אך ללא קשר לכל מה שהישגתי עד כה, וחשוב גם להכיר בכל אלה! אני מוצאת שההישג האנושי הגדול ביותר, מה שאני משתוקקת לו יותר מכל – אינו בשום צורה של עושר חומרי. הוא גם לא בשום צורה של תהילה. הוא אפילו אינו במידה של עוצמה. מה שאני משתוקקת לו יותר מכל, וזהו גם ההישג האנושי הגדול ביותר לטעמי, הוא שלוות נפש.

רוב האנשים לא יודעים הרבה על שלוות נפש. או לפחות לא רואים בשלוות נפש מטרה בפני עצמה. אולי הם מדמיינים שזה נוח, או כיף, רגע נטול מתח. אולי הם מדמיינים שזה שנת לילה טובה. אולי הם מדמיינים שזו הפוגה, חופשה טובה.

אבל זה יותר מזה, הרבה יותר.

שלוות נפש היא מצב מנטאלי של הכרה שקטה שמאפשר את ההתנסות של "פשוט להיות". זוהי מודעות חסרת מאמץ, שלא מופרעת על ידי מחשבות או שיפוטים, כאב או עונג, רווח או הפסד.

זהו המרכיב החשוב ביותר, שבנוכחותו ניתן להגיע לכל מה שאת רוצה ומשתוקקת אליו מבלי להשקיע אנרגיות עצומות ומאבק תמידי.

הגישה הנפוצה לחיים מתבססת על מוסכמות החברה לגבי התנהגות חברתית להצלחה. היא מתבססת על "איך צריך לנהוג, איך צריך להראות", היא מתבססת על סטיגמות, השוואות, ציונים וכד'. הגישה הנפוצה מקדמת פעילויות המבטיחות עונג מיידי, אבל לאורך זמן הן, פעמים רבות, גורמות ללחץ, לחרדה, להתמכרות, ובמקרים רבים גם לדיכאון. וזאת מפני שגישה זו מעצימה את החשיבה, וגם את השיפוט והביקורת, וחישובים של רווח והפסד.

הגישה הנפוצה והמוכרת מייחסת לחשיבה, לשיפוט ולביקורת, ולחישובי רווח והפסד חשיבות מירבית כמדד חיוני ו"הוראות הפעלה" לחיים מאושרים והצלחה, ולכן היא גם מעודדת ומעצימה אותם.

אך בואי תשקלי את האפשרות הבאה:

אם תוותרי על הצורך להדהים את הסובבים אותך ברמת החיים שלך או באיך שאת נראית, אם תוותרי על השוואת עצמך לאחרות ועל לחתור להיות - "יותר טובה", רזה כמו הדוגמנית בעיתון, לשקול לפי הטבלאות המקובלות. אם אלה לאו דוקא יהיו המטרות החשובות ביותר שלך שרק עם השגתן תרגישי שאת יכולה להגשים את הצלחתך - אז למעשה את לא צריכה כל כך הרבה בשביל לחיות חיים טובים באמת! ואז, גם לא תצטרכי להאבק ולעשות הרבה כדי לרזות ולהשאר במשקל ובגוף שנוח לך בו.

אם בין מטרותייך יכללו גם יצירת דברים שמעוררים אותך לתרומה, לנתינה, לאהבה, למשמעות בחייך, לביטוי של מי שאת – כך שאת הראשונה שתהיי מרוצה ממי שאת וממה שקורה איתך וסביבתך.

אם מידת שלוות הנפש שלך ושביעות הרצון שלך ממה שכבר הישגת ויש לך הם אלה שיהיו המדד להגדרת והגשמת החיים הטובים עבורך - אזי גם משקלך ומידת גופך יתייצבו באופן טבעי ותוכלי להנות ממראה גופך ומחיים שמספקים אותך.

אני שומעת לא פעם ממשתתפות הקורס על כך שהיתה להן תקופה שבה, לפרק זמן של חודש, 3 חודשים או חצי שנה, הן היו "חופשיות מאוכל" – הן אכלו מה שהן אוהבות, לא התעסקו בכלל עם המשקל והאוכל, ורזו למשקל הרצוי להן ללא מאמץ. זה בדרך כלל קרה להן בזמן חופשה או תקופה מסויימת, ולא תמיד הן יכולות להסביר מה קרה להן שם או איך זה קרה.

אולי תחושה כזאת מוכרת גם לך מרגע אקראי שכזה, מרגע שבו הגעת למשקל הרצוי לך אחרי דיאטה שעשית והרגשת את חווית הנצחון שלך. במקרה כזה תחושה כזאת נמשכת בדרך כלל רק רגעים ספורים - לפני שמחשבות הדאגה והפחד "מה הלאה" חוזרות במהירות וגורמות ללחץ ואולי אפילו חזרה לאכילה ללא שליטה.

גם לי, במשך 20 השנים בהן סבלתי מהמשקל והאכילה שלי היו תקופות כאלה. אלה היו בדרך כלל תקופות שמה שאפיין אותן היה איזה שהוא שקט נפשי, איכות של הכרה שקטה, כשהחשיבה כמו שאנחנו מכירים אותה נפסקת, ותשומת הלב נעה אל מעבר להררי הדאגות היומיומיות. תחושה של שלוות נפש.

השגת מצב כזה אפילו לרגע הוא הישג גדול מאד. הישג עצום אף יותר הוא לשמר מצב זה. זהו הישג כל כך יוצא דופן עד שכאשר אני אומרת למתעניינות חופש מאוכל, שהמצב של חופש מההתעסקות האובססיבית במשקל, באוכל ובמראה, ומשקל יציב ונוח לתמיד הינם תוצאה צפויה של שיטת חופש מאוכל, אני נתקלת פעמים רבות בחוסר אמון ובסקפטיות.

זה בהחלט מובן. אנחנו רגילות להסתמך על חוויות והוכחות העבר. ואלה, בכל הקשור לנסיונות ההרזיה ואכילה שפויה בכל תוכניות הדיאטה והרזיה בהן השתתפנו, גורמות לרובינו להמשיך לחשוב, שהיות ולא הצלחנו בהן בעבר, זה לא עבד בשבילנו בעבר – איך נדע שהפעם נצליח?

תשובה לשאלה זו אני כותבת בדף מידע על קורס חופש מאוכל – את מוזמנת להכנס לדף המידע בקישור זה.

מקובל מאוד לחשוב שלחוויה של משקל יציב ואכילה שפויה לתמיד ניתן להגיע רק אחרי אימון ממושך וקשה (או אולי באמצעות קסם כלשהו). לכן זה בהחלט מפתיע ששיטת חופש מאוכל יכולה ללמד אדם כיצד ליצור באופן מכוון מצב זה תוך תקופה קצרה יחסית. בהחלט הפתעה נעימה!

לשיחה אינטרנטית בחינם, ביום א' 26.12.10 בנושא: "איך שיטת חופש מאוכל מביאה בפועל לירידה במשקל?" הרשמי כאן

היומן של יפעת - אוכלת את השאריות של הבן שלי...

2010-12-08T19:52:00.000+02:00

4.12.10

בשבועות האחרונים היה לי craving לפרנצ' טוסט. איזו דרך נפלאה לנצל שאריות לחם לבן בנות יומיים שהופכות רכות ונימוחות בפה. אבל אחרי כמה ימים זה כבר נמאס והתשוקה חלפה לה. היום שבתי והכנתי פרנצ' טוסט לבן שלי. טעמתי חתיכה קטנה. פיכס, מגעיל. כנראה שיש הבדל בין לחמנייה בת יום וחצי ללחם מחיטה מלאה בן שלושה ימים... פרסתי את הטוסט לבני, כשאני "גוזרת" את השוליים של הקשה. בלי משים הכנסתי את השיירים לפה. ואז תפסתי את עצמי. בפה שלי יש חתיכה מאוד לא טעימה של פרנצ' טוסט. הטעם – טעם של שמן. המרקם – גרעיני ועוקצני. ולא טעים לי בכלל.

זהו, הפכתי לאותן אמהות שאוכלות את השאריות של הילדים שלהן. זה לא שזה חדש ממש. הרי כשאני מקלפת לו תפוח אני לפעמים אוכלת קצת מהקליפה... כשאני נותנת לו סנדוויץ' אני יכולה למצוא את עצמי מסיימת את מה שהשאיר... אבל הפעם זה היה שונה. כי הפעם זה היה מגעיל... פתאום הבנתי – שגם אם טעיתי והכנסתי את החתיכה לפה – אין שום סיבה שבעולם שאכניס אותה לתוך הגוף. ו... ירקתי.

ולא, אני לא דוגלת בשיטת היריקות הידועה, של דוגמניות שרק טועמות את המזון ויורקות אותו... אבל האפשרות הזו – להבין גם אחרי שהכנסתי לפה שאני לא מעוניינת במשהו, ולבחור לא להכניס אותו לתוכי – נתנה לי המון כח.

והבן שלי? הבן שלי הסכים לאכול קצת – אז נתנו לו. ואחר כך לא רצה יותר, והנחנו לו לנפשו....

שיהיה לכולנו שבוע טוב,

שלכן,

יפעת.