הריון ו"חופש מאוכל" - שילוב מנצח

לשאלתי "מתי התחילה בעית המשקל שלך?" חוזרת התשובה מנשים רבות - "מאז ההריון הראשון (או השני, או השלישי)..", או שאז זה פשוט החמיר.

וגם אם ההשמנה ומסע הדיאטות החלו הרבה יותר מוקדם, אולי אפילו בנערות או אפילו קודם, אין ספק שההריון שהינו מאורע מיוחד במינו שפנים רבות לו, תורם לא מעט גם לנושא הכאוב של השמנה מופרזת והקושי לרזות אחריו, לצד השמחה וההתחדשות שהוא מביא איתו כמובן.

אני זוכרת שלאורך כל שנות הצעירות שלי, יחד עם הסבל מאכילת יתר ויו-יו במשקל, נוכח גם הפחד, עם ידיעה ברורה, שיום אחד כשאהיה בהריון, אז תגיע ההשמנה שממנה כבר אין דרך חזרה.

אולי בגלל הידיעה (האמונה) הזאת והפחד החבוי הזה בתוכי, בער לי לפתור את בעיית האכילה והמשקל שלי בהקדם האפשרי.

בסופו של דבר ההריון הראשון שלי קרה אחרי שכבר יצאתי לחופש ונהניתי מ"חופש מאוכל" ומחוויה מיוחדת במינה, ועם הקלה גדולה.

לכן, כשמישהי עושה את תהליך "חופש מאוכל" תוך כדי תקופת ההריון שלה אני מאד מאד שמחה בשבילה, כי אני יודעת, שמחכה לה חוויה מפתיעה ויוצאת דופן, בעיקר אם זה לא הריון ראשון בשבילה – כי אז תהיה לה בוודאות חוויה שונה בתכלית מהריונות קודמים, לצד ההקלה במשקל.

ועוד בנושא, הנה כאן לפניכם מטה 2 הפוסטים של יפעת אחד אחרי השני, שחוזרת לכתוב לנו מחוויותיה בדרך ל"חופש מאוכל" שלה, והפעם.. בתקופת ההריון.

שלכם,
אופירה

                                                                                                                                              6.6.11

כמה דברים קרו מאז הפעם האחרונה שכתבתי... והינה, אני מתחילה את השבוע ה-31 להריוני השני. היריון זה התחלתי במשקל הנמוך בכ-6 ק"ג לפחות מהריוני הקודם. תחילת ההיריון לוותה בהרבה צינונים ובחילות וירידה במשקל. זו גם הייתה חוויה חדשה. לא יכולתי לאכול. לא יכולתי לחשוב על זה אפילו. אבל הרגשתי רע מאוד.

עברו להם השבועות והבחילות חלפו, המערכת החיסונית התחזקה והתיאבון חזר אלי. התחלתי עולה במשקל. בתחילה לאט לאט, ואז מהר מהר... לפני כשבוע מצאתי את עצמי עם 12 ק"ג עליה מאז תחילת ההיריון, ואני רק מתחילה את החודש השמיני. לא נבהלתי כי יש לי את הביטחון מההיריון הראשון שהק"ג הללו "יעופו" לאחר הלידה. אם לאט ואם מהר – יש לי את הביטחון שהם לא יישארו איתי.

...ואז הייתה לי פגישה עם הפיזיותרפיסטית שלי. הפיזיותרפיסטית הוסיפה לי מידע ששינה את הגישה שלי. היא סיפרה לי שלא כדאי לעלות הרבה במשקל לא בגלל שקשה לרדת. גם היא, כך סיפרה לי, עלתה בהיריון מעל 20 ק"ג ואז חזרה לרזונה הטבעי. הבעיה, כך אמרה לי, שעודף המשקל מקשה על הלידה. הפחמימות העודפות צוברות עודפיי נוזלים והופכות את הרקמות לרוויות ולא גמישות.

חזרתי הביתה מהורהרת. ידעתי שאני לא אוכלת לפי "חופש מאוכל". ידעתי שאני מפצה את עצמי, שאני מחפשת כל הזמן להשביע את הרעב בצורה הכי קלה שאפשר – ופחמימות היו בשבילי התשובה. פיתה, סנדוויץ', תפוחי אדמה. התזונה שלי הורכבה לא ממה שהגוף שלי צריך, אלא ממה שהכי קל ומהיר לי להכין ולצרוך והכי טעים לי. פתאום נפל לי האסימון – אני לא רוצה "לסתום" את הרעב. אני רוצה לספק לגוף את מה שהוא צריך. אין לי כל כוונה להכביד על הגוף שלי, שמשרת אותי ואת העובר בצורה כה נפלאה. אין לי כל כוונה להפוך את תהליך הלידה (שאני כה מפחדת ממנו) לקשה יותר ממה שצריך.

התחלתי לחפש בארונות, לחטט במגירות, להסתכל במתכונים ואפילו בלי להחליט, להוריד משמעותית את כמות הפחמימות הריקות שאני צורכת.

זה לא שאני נגד פחמימות באופן עקרוני. אבל פתאום הבנתי שאני משתמשת בהן בצורה שאני לא מאמינה בה. אני לא מאמינה שזו הצורה בה צריך לאכול. אני מאמינה שאני צריכה להזין את הגוף שלי. לתת לו את הכי טוב שיש. ואני מאמינה שסנדויץ' ופיתה הם לא הכי טוב עבורו. בוודאי שלא בתקופה הזו.

הפגישה עם הפיזיותרפיסטית הייתה ביום שני. לפני שבוע בדיוק. היום עליתי על המשקל. אני רגילה שכל פעם שאני עולה על המשקל – אני רואה עליה. כל פעם ופעם. ועכשיו? ירידה. ממש ירידה. של כמעט קילו שלם.

ואני חושבת – זהו קילו של מים. קילו של מים שנאגרו ברקמות והעמיסו עליהן. ועכשיו – הופרשו מהגוף והרקמות קלות יותר, גמישות יותר.

אני לא עושה דיאטה. אני לא "מפסיקה עם הלחם". אני לא מאמינה בקיצוניות והימנעות. אחד הדברים שלמדתי בחופש מאוכל הוא שאם אני אוסרת על עצמי משהו – אני רק רוצה אותו יותר. אבל אני מודעת לבחירות שלי. אני מודעת לכך שיש מאכלים שכרגע פחות טובים לי ומהם אני מפחיתה. והתוצאות (המהירות, הו, כמה מהירות...)  מדברות בעד עצמן.

מאחלת לכולנו אכילה שפויה ונבונה והרבה הקשבה לגוף,

שלכן

יפעת.

7.7.11

רעב רגשי והרצון להיות "שם"

"מה זה הרעב הזה?" אני שואלת את עצמי בקול. "למה ("for what" and not "why") אני רעבה באמת, לעזאזל?"

וכמו תמיד, ברגע ששואלים את השאלה הנכונה, התשובה כל כך ברורה...

אני יושבת בסלון ביתי, שבוע 35 או 36 (מי יודע...) להריוני השני. רק השבוע קלטתי פתאום שאם אני רוצה ללדת הפעם בצורה מעצימה וטובה, כדאי שאתחיל להתכונן. קניתי ספרים על לידה פעילה, נפגשתי עם מיילדת, דולה ופיזיותרפיסטית, וכל גופי ונפשי רק רוצים להתכונן עכשיו ללידה. לתרגל נשימות, תנועתיות, מסרים מחזקים ומעצימים. לקרוא את הספרים, להפנים.

ובמקום זה, אני יושבת בסלון, על בירכיי מונח המחשב הנייד, ואני מנסה לסכם שנה של חונכות בשביל עבודה שעלי להגיש עד יום ראשון הקרוב.

"אני רוצה להיות שם", אבל "אני כאן" ואני, כמו תמיד, מסרבת להיות כאן. מתה לברוח. ואיזה רעב שזה פוער בי, איזה רעב...

ומה שמדהים זה ההבדל. 

שלשום הקדשתי את היום שלי (עד לקיחת הקטן מהגן...) לקריאה לקראת הלידה. איזה הבדל. הייתי שם כל כולי, ולא היה לי כמעט תיאבון. לא חסר לי כלום, כי התמלאתי במה שבאמת חשקתי בו. הרגשתי שאני עושה את העבודה הנכונה והמתאימה.

אבל זה לא תמיד יכול להיות ככה. והזמן עכשיו דוחק. אני צריכה לסיים את העבודה הזו. ובמקום זה אני משתוקקת למשהו אחר. מתנגדת למה שעכשיו, ומשתוקקת למה שאיני יכולה כרגע...

למה אתם משתוקקים עכשיו, מה מונע מכם להיות כרגע "כאן"? יתכן מאוד שאם רק תנסחו זאת במלים, תגלו איך הרעב מתחיל להתפוגג...

שלכם, יפעת.

---

הנה קטע מקסים מרחוב סומסום על "כאן" ו"שם" http://www.youtube.com/watch?v=Sm8QpI-A5fE

מפניני הקטע - "אבל רציתי להיות "שם", אני לא רוצה להיות "כאן"....אני רוצה להיות "שם", אף פעם אני לא אהיה "שם"...