היומן של יפעת - על רעב רגשי ועוגיות

28.2.11

פתאום ראיתי את עצמי. עומדת רכונה מעל השיש, בידי עוגיית אלפחורס, מעשה ידיי להתפאר, ואני אוכלת אותה במהירות, מעל הכלי בו אוחסנה עד לפני רגע קצר. פירורים נופלים מהעוגייה לתוך הכלי, ואני רק מחכה לסיים אותה כדי שאוכל לחזור לחדר לענייני. 

רק אתמול עמדתי מעל אותו שיש ועמלתי על הכנת העוגיות. לפני ההכנה דאגתי לקנות במכולת כל מה שצריך. עוגיות אלפחורס הן עוגיות מפונקות שדורשות עבודה מדויקת והרבה עדינות וטיפוח. את הבצק אסור לעבד מעט מדי או יותר מדי. אחר כך צריך לקרר אותו, לרדד אותו, שוב לקרר, לקרוץ עיגולים, שוב לקרר וכו' וכו'. לאחר האפייה זכתה כל עוגייה להימרח בעדינות בריבת חלב, לזכות לעוגייה תאומה שתדבוק בה, ואם לא די בכך – להתגלגל בקוקוס. בידיים מלטפות החזקתי בעוגיות הפריכות והשבריריות הללו  והנחתי אותן בעדינות, אחת אחרי השניה, בכלי.

ועכשיו, פתאום, כל העבודה הזו, כל המאמץ שהושקע, הפך לנגיסות מהירות מעל הכלי הפתוח. האם לא מגיע לי לאכול את העוגייה הנהדרת הזו בישיבה? עם צלחת, ואולי אפילו איזו כוס תה? למה אני יכולה להשקיע שעות בהכנתה אך אף לא מספר דקות באכילתה? איך קרה שבסופו של דבר, במקום להתענג על התוצאה, אני רק מנסה לתחוב אותה כמה שיותר מהר לתוך תוכי ולעבור הלאה?

המון תשובות אפשריות לשאלה הזו:

-          -כי לא מגיע לי?

-          -כי אני לא רוצה שיתפסו אותי אוכלת (!?!)

-          -כי חבל לי על הזמן (אז למה לא היה לי חבל על הזמן כשהכנתי אותן?)

-          -כי  אז אצטרך לחשוב אם אני באמת רוצה ונהנית מהעוגייה הזו ואני עלולה לגלות שלא

-          -כי אז אצטרך לחשוב אם אני בכלל רעבה, ואני עלולה לגלות שלא

-          -כי אז אצטרך לחשוב למה, אם כן, אני אוכלת כשאני לא רעבה. ואז אני עלולה לגלות דבר מה מטריד, דבר מה שמציק לי, דבר מה שאולי, ממש לא בא לי לגלות...

לא עצרתי מבעדי לאכול את העוגייה. אכלתי אותה ואכן, היה לי טעים לשבריר הדקה שהקדשתי לעניין. אבל מעבר לכך – לא נותר דבר. ועכשיו, נותרתי עם התהייה – מה כל כך מטריד עכשיו, שאני מנסה לפצות עליו באכילה המהירה הזו? במתוק הלא באמת מנחם הזה?

את השאלה הזו אני לוקחת עימי עכשיו, להרהורים מתקדמים. אני מעודדת אתכן לחשוב יחד איתי – מה גרם לכן לאכילה הרגשית היום?

שלכן,

יפעת.