מאת אופירה שאול - איך מחנכים ילדים לחזור (או לשמור) על ה"חופש מאוכל" שלהם?

לא רק באמריקה, גם אצלנו יותר ויותר ילדים סובלים מבעיות הקשורות לעודף משקל, אכילת יתר והפרעות אכילה אחרות. בשנים האחרונות אנחנו עדים אף לתופעה בלתי מתקבלת על הדעת, בה ילדים, כבר בגיל צעיר, סובלים מעודף כולסטרול ומסוכרת גבולית.

יחד עם זאת אנחנו חיים בתקופה בה החברה סוגדת לאל הרזון, וביקורתית יותר מאי פעם. גם מבוגרים רבים עסוקים במרוץ ל"הפחתת שני קילו", מתוך התחושה (המוטעית, כמובן) שאם רק יפחיתו את אותם שני קילוגרמים ישתנו חייהם לבלי הכר, ושאם רק יצליחו לאכול קצת פחות, זה אכן יקרה.

ילדים (כלומר, בעצם כולנו) נולדים עם מנגנון תקין של רעב ושובע והתייחסות טבעית ועניינית לאכילה. ילד יודע בדיוק מתי הוא רעב ומתי הוא שבע, מה הוא אוהב לאכול ולמה גופו זקוק.

אלא שמנגנון זה מתקלקל מהר מאוד כיוון שאוכל, כידוע, הוא לא רק אוכל. אוכל הוא פעמים רבות אמצעי תקשורת, דרך לבטא אהבה, דרך לקבל אהבה, ועוד הרבה דברים אחרים.

ילדים גם חשופים למסרים, הן של הוריהם וסביבתם והן של הפרסומות בטלוויזיה, ומהר מאוד הם מפנימים את "חוקי המשחק".

צריך גם לזכור שאנשים שונים הם בעלי מבנה גוף שונה. לא כולם דקיקים, ולא כולם צריכים להיות דקיקים. לכל גוף ישנה נקודת האיזון שלו.

חשוב לזכור, שלא כל עליה קלה במשקל או שינוי בגוף המתפתח של הילד הם סימנים מדאיגים שיש להגיב אליהם. ללא התערבות או התנגדות למצב, סביר להניח שהמשקל יתייצב. פעמים רבות החרדה של ההורים, שגורמת להם להתחיל להתייחס למשקלו של הילד כאל "בעיה" רק מחריפה אותה.

התפיסה של חופש מאוכל גורסת שניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולקחת שליטה על מנגנון הרעב והשובע מחדש - וללמוד לפעול על-פיו, גם אם השתבש לפני שנים. וזאת היות והמנגנון הינו מנגנון מולד, המצוי ופועל באופן טבעי אצל כל בני האדם, והוא מאפשר לגוף "לדעת" מתי הוא זקוק לאוכל ומתי להפסיק לאכול - לראייה, כל ילד קטן יודע בדיוק מתי לאכול ומתי להפסיק.

לכן, אחד הצעדים הראשונים בשיטת חופש מאוכל, בין היתר, הוא לגלות מחדש את המנגנון האבוד לאכילה, אותו כאמור ניתן לרכוש מחדש בוודאות! וכך לחזור לאכילה שפויה וטבעית, לפי צרכיי הגוף, וגם לרדת ולשמור על משקל יציב לתמיד! 

כמובן שגם שינוי בתפיסה נדרש כדי לשנות את דפוסי האכילה והמשקל, וזה מביא אותי לנקודה נוספת.. 

אם יוצאים מנקודת ההנחה, שילדים הם השתקפותם של ההורים, אשר מהווים דוגמא חיה לערכים ועקרונות, הרי שעוד צעד לעבר חינוך נכון ביחס לאכילה הוא התייחסותם של ההורים עצמם לאוכל, לאכילה ולמראה גופם. כאשר ילד חשוף להורה שמתנגד לגופו, מתלונן כל הזמן על מראהו, ומתעסק כל היום בענייני אכילה (כמה אכלתי, למה אכלתי, וכד'), סביר להניח שהוא יפנים "אמיתות" אלה גם לגבי עצמו.לכן, עוד צעד בעזרה לילדים הוא לעשות סדר באמונות, תפיסות והתייחסויות שלנו עצמנו לגבי האכילה.

נקודה חשובה נוספת היא להבין שאכילה מעבר לצרכים הפיזיים היא בדרך כלל סימפטום – ביטוי חיצוני של קושי, הרגל או חסך. לפיכך, אין טעם להתייחס לאכילה עצמה אם לא מתייחסים לקושי שגורם לה.

אני מאמינה שהורים שיבחנו את הרגליהם והתייחסותם שלהם עצמם לאוכל, לאכילה ולמשקל, וישנו את תפיסת עולמם (מתפיסה של אדם שמן לתפיסה של אדם רזה) יוכלו להנחיל בקלות רבה את התפיסות הללו גם לילדיהם. זה נכון לא רק לגבי הורים שמנים, שמתמודדים בעצמם עם בעיות משקל, אלא גם להורים רזים, שאף הם מחזיקים בדעות ורעיונות הנפוצים היום של מה נכון לאכול ומה לא, מה משמין ומה לא, מה בריא ומה לא, ומתוך דאגה מעבירים מסרים שגויים אלה לילדיהם.

המצב האידיאלי כמובן הוא ילד שיוולד להורים שכבר נמצאים בחופש מאוכל. אבל מכיוון שבמציאות כל אחד מאיתנו נמצא איפשהו על הרצף, וכולנו נמצאים באופן כלשהו "בדרך", נשאלת השאלה כיצד להתמודד עם ילדים בעלי עודף משקל, כיצד לעזור להם בצורה שלא תעמיק ותחריף את הבעיה אלא תעזור להם באמת להגיע למשקל גוף מאוזן ובעיקר ליחס בריא ומאוזן לאוכל, לאכילה ולגופם.

אני מקבלת המון שאלות מהורים מודאגים לגבי ילדיהם בנושא עודף משקל ואכילת יתר, וזה מובן, הנתונים הסטטיסטים אינם מעודדים,  27%-22% מאוכלוסיית הילדים סובלים מהשמנת יתר. 80% מהם יהפכו למבוגרים הסובלים מהשמנת יתר.

ההתלבטות היא אמיתית!

לכן ביום ראשון 9.1.11 אארח את רינה כורש, מומחית לילדים ומי שפיתחה את שיטת האימון האינטגרטיבי לילדים ונוער ומכשירה מאמנים בתחום, לענות על השאלות הרבות שמעסיקות כמעט כל הורה ומטפל בתחום.

רינה תציע כיצד ניתן לעורר בילדים השראה לנושא של חופש מאוכל. כיצד לשלב את מאמצי ההורים להגיע למשקל מאוזן יחד עם הקניית הכלים האלה לילדיהם, וגם תשמח לענות על כל שאלה שלכם בנושא.

אתם מוזמנים להשתתף, אני בטוחה שיהיה מרתק!

הראיון הוא בחינם, באינטרנט, אך דרושה הרשמה מראש – כל המידע בקישור הזה

אשמח לקרוא את תגובתכם,

שלכם,

אופירה