היומן של יפעת - אוכלת את השאריות של הבן שלי...

4.12.10

בשבועות האחרונים היה לי craving לפרנצ' טוסט. איזו דרך נפלאה לנצל שאריות לחם לבן בנות יומיים שהופכות רכות ונימוחות בפה. אבל אחרי כמה ימים זה כבר נמאס והתשוקה חלפה לה. היום שבתי והכנתי פרנצ' טוסט לבן שלי. טעמתי חתיכה קטנה. פיכס, מגעיל. כנראה שיש הבדל בין לחמנייה בת יום וחצי ללחם מחיטה מלאה בן שלושה ימים... פרסתי את הטוסט לבני, כשאני "גוזרת" את השוליים של הקשה. בלי משים הכנסתי את השיירים לפה. ואז תפסתי את עצמי. בפה שלי יש חתיכה מאוד לא טעימה של פרנצ' טוסט. הטעם – טעם של שמן. המרקם – גרעיני ועוקצני. ולא טעים לי בכלל.

זהו, הפכתי לאותן אמהות שאוכלות את השאריות של הילדים שלהן. זה לא שזה חדש ממש. הרי כשאני מקלפת לו תפוח אני לפעמים אוכלת קצת מהקליפה... כשאני נותנת לו סנדוויץ' אני יכולה למצוא את עצמי מסיימת את מה שהשאיר... אבל הפעם זה היה שונה. כי הפעם זה היה מגעיל... פתאום הבנתי – שגם אם טעיתי והכנסתי את החתיכה לפה – אין שום סיבה שבעולם שאכניס אותה לתוך הגוף. ו... ירקתי.

ולא, אני לא דוגלת בשיטת היריקות הידועה, של דוגמניות שרק טועמות את המזון ויורקות אותו... אבל האפשרות הזו – להבין גם אחרי שהכנסתי לפה שאני לא מעוניינת במשהו, ולבחור לא להכניס אותו לתוכי – נתנה לי המון כח.

והבן שלי? הבן שלי הסכים לאכול קצת – אז נתנו לו. ואחר כך לא רצה יותר, והנחנו לו לנפשו....

שיהיה לכולנו שבוע טוב,

שלכן,

יפעת.